הכוכב של שמי: "עד שיום אחד" של שמי זרחין אותנטי ונועז יותר מסרטיו

לכבוד שבוע הספר, וואלה! תרבות מפרסמת ביקורת יומית של הכותרים החמים. היום - ספר הביכורים של הבמאי שמי זרחין, שנהנה מהאותנטיות שחסרה בסרטיו

מרט פרחומובסקי
19/06/2011

"עד שיום אחד", הרומן הראשון של הקולנוען שמי זרחין ("אביבה אהובתי", "הכוכבים של שלומי"), טומן בתוכו הפתעה מרגשת של מפגש עם כישרון ספרותי בשל ומיוחד במינו. זרחין כתב ספר שאפתני, ומהנה, שגם כשהוא מפספס, מדובר בפספוס רב קסם. היכולת המרשימה ביותר של זרחין שנחשפת בספר היא ליצור עולם בדיוני מוחשי ומפורט להפליא, ספוג בריחות וטעמים חריפים ומתוקים, שבו הנוסטלגיה מתערבבת בכאב והמציאות - בפנטזיה.

ספרו של זרחין הוא הישג גדול גם ביחס לסרטיו. רוב הסרטים שיצר, למרות ההערכה והפופולריות שזכו לה, נשאו בתוכם תחושה של תכנון יתר, ואולי חשש מסוים מאותנטיות. הכללים הטכניים הנוקשים של 'מה סרט קולנוע ישראלי צריך להיות', שזרחין כפה על עצמו פעם אחר פעם, הניבו עבודות רהוטות אך מכובדות ומחושבות מדי. דווקא העבודה הספרותית הראשונה שלו חושפת במפתיע את מה שזרחין החזיק כל הזמן הזה בבטן, בעודו מסגיר לעינינו רק רמזים בודדים. אם בסרטים הוא התעקש בעיקר על יופי, הרי שבספר הוא מוכן לקבל גם את הכיעור. הקבלה הזאת מאפשרת לזרחין להתחבר לקול האותנטי שלו, ומגלה לעולם אמן עתיר כישרון ותעוזה.

עוד בוואלה!

5 הנקודות הכי טובות בארץ לפיקניק לא שגרתי

וואלה! רכב בשיתוף דאצ'יה

טבריה אהובתי

"עד שיום אחד" מתרחש לא רחוק מהסביבה שזרחין ביקר בה בסרטיו האחרונים, כלומר בטבריה, עיר הולדתו של המחבר, בשלוש נקודות זמן שונות. מדובר כאן במשפחה טבריינית שלא כל כך מתפקדת ושבה גדלים האחים שלומי וחיליק. שלומי מאוהב בשכנה המוזרה שלהם אלה, בת לניצולי שואה, ומפתח כישרון בישול עילאי; חיליק, מצדו, מפתח אובססיה למילים. סביב הילדים, הכואבים את כאבי הילדות החולפת, סוער עולם המבוגרים המופרע, המאיים והיצרי, שדורש מהם לקחת אחריות ולהתבגר יותר מהר ממה שהם היו רוצים.

אלמנטים רבים בספר כבר שימשו את זרחין בסרטיו. הדינמיקה המשפחתית בסרט דומה בפרטים רבים לזו מתוך "הכוכבים של שלומי". האם רוחמה, עם נטיותיה הספרותיות, מזכירה מאוד את הגיבורה הראשית של "אביבה אהובתי". הסודות והשקרים המשפחתיים שנחשפים בהדרגה מהדהדים את "לילסדה" שלו. ולמרות זאת, הספר מרגיש אחרת מהסרטים, כי כאן זרחין לא מפחד להיות יצרי, פרוע, מחובר לבטן ולא לראש. טבריה שהוא מתאר ב"עד שיום אחד" היא מקום של קסם וכישוף, מיניות חסרת בושה ואהבה ללא מעצורים. טבריה של זרחין היא באמת הטבריה שלו – מקום שבו הזיכרון נצבע בצבעי האישיות של הנזכר, והדמויות הן התגלמויות קסומות של הנפש היוצרת.

אלוהי הדברים הפרומים

זרחין מוליד מתוכו עולם עשיר, מלא ומתפקע, לפעמים אפילו מופרז בדימוייו ותפניותיו העלילתיות. חלק גדול מהזמן אפשר לדמות את הרומן הזה לתבשיל עתיר טעמים שלא מצליח להישאר בסיר אלא פעם אחר פעם עולה על גדותיו ובורח החוצה. מבחינה זאת, הניסיון של זרחין לכלוא את העולם בתוך סד צורני כזה או אחר, לבנות את הפרקים בסדר מתקבל על הדעת, לא תמיד צולח. הטקטיקה של קפיצה קדימה ואחורה בזמן בתוך הפרקים נראית כפויה ומלאכותית, וגם הניסיון לכפות על העלילה שכבה מטאפורית של כפילויות והשתקפויות עובדת רק בחלק מהזמן.

אין מה לעשות, העולם שיוצר זרחין הוא כל כך עוצמתי ששום כפייה שכלתנית לא עובדת עליו. התחושה היא שבמאבק העקוב מדם בין הצורך לארגן ו"להרגיע" את העולם הנפשי הפרוע, הפרא מנצח. יתכן שזרחין היה צריך לוותר מראש על המאבק ופשוט ללכת לאן שהעולם הזה לוקח אותו, בלי להתבייש ובלי לפחד מלהגזים. אולי בספר הבא, או אפילו בסרט הבא, זרחין כבר לא יהיה זהיר כל-כך ויאפשר לדמיון שלו להתפרע, בלי לחשוב כל-כך הרבה.

קראו את הפרק הראשון של "עד שיום אחד" והתרשמו לבד

רוצים ספרים במתנה? ספרו לנו על המומלצים שלכם

"עד שיום אחד" // שמי זרחין, הוצאת כתר, 462 עמודים

  • שמי זרחין

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully