דווקא בשנה שבה נטלי פורטמן נוכסה סופית בידי ישראל והודות לזכייתה באוסקר הופיעה בעמודים הראשונים של היומונים מתחת לכותרות בסגנון "משלנו", נגנזו בארץ שניים מסרטיה. הראשון והמדובר ביניהם הוא כמובן "Your Highness", שבו כבר דנו לפני שבועיים, אבל היא השתתפה גם ביצירה נוספת וצנועה בהרבה שלא זכתה לראות כאן אור מקרנה "Hesher", העוסק בניסיונו של ילד להתמודד עם מותה של אמו.
יש להבהיר כי התפקיד של פורטמן אינו ראשי ומינורי יחסית אפילו לדמות משנה. מי שיתהה כיצד מצאה זוכת האוסקר פנאי להשתתף בסרט דל תקציב של במאי טירון, ספנסר סוסר שמו, יקבל את התשובה כשיגלה כי היא מופיעה בסצינות ספורות, מה שוודאי דרש ממנה כמות זעומה של ימי צילום.
עם זאת, כידוע, אין תפקידים קטנים אלא רק שחקנים קטנים, ופורטמן ודאי אינה שחקנית קטנה. כמו בדרמות דומות מסוג זה שבהן השתתפה בצעירותה, גם כאן היא משכילה לעצב באנושיות וברגישות את דמותה, זבנית הנקרית בדרכו של היתום. נוסף לכך, בניגוד מוחלט להופעות הנוירוטיות וההורמונליות ב"ברבור שחור" וב"קשר לא מחייב", עושה כאן פורטמן תפקיד שקט ומאופק, והדבר מזכיר לנו מחדש את עומק יכולת המשחק שלה.
ההופעה של פורטמן היא רק חוליה אחת בשרשרת תצוגות משחק מעולות המפארות את הסרט. את דמותו של הילדון, למשל, מגלם דווין ברושו, ואף שטרם חגג בר-מצווה הוא מתמודד עם התפקיד בגבורה ובגרות ולא מאבד שליטה לרגע. הפתעה נוספת מגיעה מצדו של ריין ווילסון, שהיה מוכר עד עכשיו בעיקר כקומיקאי, אך מצטיין כאן בתפקיד דרמטי ומלנכולי לחלוטין האב האלמן, המצוי בהלם קרב לאחר מות רעייתו, שנגרם במידה רבה באשמתו.
אך למרות ההופעות המרשימות של פורטמן, ווילסון וברושו, מי שבאמת מחזיק את הסרט על הכתפיים הוא ג'וזף גורדון-לוויט. ילד הפלא שהתבגר היטב מגלם כאן את הצעיר המסורתי שכמאמר הקלישאה פורץ בסערה לחייה של המשפחה השכולה, והוא עושה זאת במידה כה גדולה של אנרגיה ושל זעם, עד שהופעתו מצדיקה את השימוש באותה אימרה חבוטה.
האנרגיות הזועמות הללו מאפיינות את הסרט כולו, שהוא מלא עוצמה ומחוספס ברמות חריגות, בעיקר יחסית לקולנוע האמריקאי. בכלל, הדרך שבה מתאר סוסר את המצוקות הנפשיות והגופניות של גיבוריו מזכירות את הסגנון הריאליסטי של קן לואץ' הבריטי ובעיקר של האחים דארדן הבלגיים. האמת היא שכמה רגעים ב"Hesher" אף דומים להפליא ל"הילד עם האופניים", סרטם האחרון של הצמד הבלגי, דבר המלמד שוב מה רבה השפעתם יוצאת הדופן של השניים על הקולנוענים האמריקאים (שהרי "ברבור שחור", אם כבר מדברים על פורטמן, שאב באופן ברור השראה מ"רוזטה").
לפעמים הקשיחות, הכוחניות והקדרות של הסרט כמעט קשות מנשוא, אבל הדבר זוכה לאיזון הודות לכמה רגעי חסד יפים באמת ומלאים בחמלה. ברגעים הללו מגלה סוסר יצירתיות הן בכל הקשור לכתיבה תסריטאית והן בכל הקשור להבאת הדברים אל הבד, וכך מצליח לקחת מעמדים שכבר ראינו אין ספור פעמים בקולנוע ולהפוך אותם למשהו מקורי משל עצמו.
דוגמה טובה ליכולת הכתיבה של סוסר היא הסצינה שבה מספר גורדון-לוויט משל משונה על עכבר שהצליח לגבור על נחש, וגם אם בהתחלה אנחנו לא מבינים מה הוא רוצה מאיתנו, בסופו של דבר מתברר כי בסיפור הזה מסתתר כל מה שהדמות שלו מבקשת לתרום לילד שהיא תרמה תחת חסותה, וזאת הבנה שממלאת את הצופה בהתרגשות רבה.
גם הדוגמה המובהקת לשליטה של סוסר במבע הקולנועי מלמדת בעיקר על היכולת שלו להפתיע. זה קורה, למשל, בשעה שבשלב מסוים בסרט הוא מחזיר אותנו בזיכרונותיו של הגיבור למותה של אמו בתאונת דרכים. ראינו כבר עשרות תאונות שכאלה בקולנוע האמריקאי (והאמת שגם בזה ישראלי), וכמעט תמיד הן בנויות אותו דבר כך למשל, הבמאי תמיד מתאר כיצד דעתו של הנהג מוסחת, מורח ומורח את המתח שלנו מהאסון העומד לבוא ומסיים בתקריב על פניהם ההמומים של הנפגעים.
כל זה מתרחש גם בסצינה התאונה ב"Hesher", ובכל זאת סוסר מצליח להוסיף לה משהו כדי להקנות לה ייחודיות מהממת. השימוש שלו בעריכה כדי להסביר מדוע מייחס גיבורו משמעות כה גדולה לכלי הרכב שהיה פעם להוריו מעיד יותר מכל על כך שזהו קולנוען היודע לחדור לנפשם של דמויותיו ומסוגל גם לתרגם לדימויים את מה שהוא רואה שם.
לפיכך, "Hesher" הוא בראש ובראשונה כרטיס ביקור מזהיר של יוצרו. סרט עתיר יגון זה היה כה קשה לצפייה שגם שוחרי הקולנוע האמריקאי העצמאי התקשו לעכל אותו, כך שהוא זכה לחשיפה מועטה בארצות הברית עוד לפני שנגנז בישראל. אך לאור עומק הכישרון של התסריטאי-הבמאי, אפשר להאמין שהוא עוד יעשה סרטים שכל אמריקה תדבר עליהם.
בסיכומו של דבר, "Hesher" הוא מסוג היצירות שאחרי הצפייה בהן אתה מציע לכולם, אפילו אם מדובר בשחקניות בסדר הגודל של פורטמן, להישאר לצד הבמאי שלהן, כי מה שלא יהיה, סביר להניח שייצא מזה משהו טוב.