החפוז המכני: על "קשר לא מחייב" עם נטלי פורטמן, אשטון קוצ'ר

"היא בעצם גבר" זעקו לפני כשנתיים ב"500 ימים עם סאמר" על הדמות הנשית שעמדה במרכז הסרט, ובכך סימלו את תחילת המהפך ביחסי הכוחות בין המינים בעולם הקולנוע האמריקאי. משנות השלושים ועד ימינו, התמונה היתה קבועה וברורה: הגברים היו המניאקים שלא מסוגלים להתחייב, והנשים היו הרומנטיקניות שמאלפות ומבייתות אותם בסופו של דבר. אם צריך היה לתמצת במשפט אחד את הדינמיקה בסרטים הללו, הרי שהמטרה בהם היתה "להביא אותו לחופה".

אבל אז הגיעו סאמר וכמה גיבורות קולנועיות נוספות, והתחילו לאמץ את ההתנהגות של הדמויות הגבריות – כלומר, להכריז שהן לא רוצות שום דבר רציני, לשכב ולזרוק, לא להחזיר טלפונים וכיוצא בזה. בקיצור, להיות מאניאקיות. זה לא נשמע חיובי, אבל בכל הקשור למעמד האשה זה דווקא מעודד: לכל הפחות בסרטים הרומנטיים ההוליוודים, הנשים תפסו את עמדת העליונות, והגברים הפכו לאלה שנפגעים.

את תחילתו של התהליך יכולנו לראות ב"האמת המכוערת", "החברה של החבר הכי טוב שלי" ו"על אהבה וסמים אחרים", שבהן הדמויות הנשיות התעניינו בסקס יותר מאשר ברומנטיקה, ב"סאמר", שבו בשלב מוקדם של הסרט התברר כי הגיבורה מאמינה באהבה הרבה פחות מהגיבור, ולאחרונה ב"בלו ולנטיין", שבו מתברר דבר דומה, אם כי בשלב מאוחר יותר. ואחרי כל הסרטים הללו, מגיע עתה "קשר לא מחייב" ומבטיח להביא את התהליך לשיאו.

כפי שמשתמע משמו, סרט זה מעמיד מראשיתו במרכז העניינים את חוסר המחויבות בזוגיות. כמו כן, בניגוד לדמויות נשיות קודמות מסוגה, שהסלידה שלהן מהתמסדות התגלתה רק לאורך הסרט או שהיתה מוטיב שולי יחסית בו, הרי שהגיבורה ב"קשר לא מחייב" מלכתחילה מכריזה שהיא רק רוצה להשתעשע, וזהו המאפיין המרכזי שלה.

במקרה זה, הגיבורה היא פרח רפואה בשם אמה. מגלמת אותה לא אחרת מאשר נטלי פורטמן, וכיוון שהיא נראית כמו שנטלי פורטמן נראית, ברור שהיא יכולה להשיג כל גבר שנפשה תחפוץ בו. אבל לאמה אין יותר מדי מה לעשות עם הגברים הללו, שכן היא מעוניינת בהם רק לשם סיפוק יצריה הבסיסיים יותר, והיא לא מתביישת להודות בכך. להתכרבל? ללכת לפגוש את ההורים שלו? לדבר על העתיד? כל אלה פנטזיות גבריות מבחינתה. בעיניה, חום, רגשות וציפיות הם רק מכשולים בדרך ליהנות מהחיים, שלא לומר לשרוד אותם.

זו גם תפיסת העולם שמנחה את אמה כשהיא פוגשת מכר ילדות בשם אדם (אשטון קוצ'ר). הצעירה הסוררת מגלה שלאור הפיכתו של אדם לעלם חמודות מן המעלה הראשונה היא לא יכולה להסתיר את משיכתה אליו אפילו לשנייה, אך ממהרת להציב מגבלות - אני נמשכת אלייך ואתה אלי, היא אומרת לו, ואנחנו נעשה כך – מדי פעם אתה תתקשר אלי או שאני אסמס לך, ואז נקפוץ למיטה ומיד נחזור כלעומת שבאנו. ובמילים אחרות, בוא נהיה יזיזים, ובוא גם נישאר כאלה.

קשרים רומנטיים-מיניים מסוג זה כבר הגיחו פה ושם בקולנוע האמריקאי, אבל מעולם לא היתה קומדיה רומנטית שעסקה בהם בצורה כה מוחלטת וישירה. לפיכך, "קשר לא מחייב" יירשם בדפי ההיסטוריה ההוליוודית לכל הפחות כמי שהתיימר להיות סרט היזיזות הראשון.

בהתאם לייחודיות זו, גם המערכה הראשונה של הקומדיה הרומנטית הזו נראית כמו משהו אחר לגמרי מכל מה שהורגלנו אליו בז'אנר. לא רק בגלל הסיטואציה הבסיסית, אלא גם מפני שההומור חריף, הדיאלוגים חדים, ובאופן כללי יש תחושה שהסרט מצליח ללכוד את האמת של גיבוריו בפרט ואת רוח הזמן בכלל.

גם הליהוק המפתיע של פורטמן וקוצ'ר, שלכאורה פחות מתאימים לתפקיד מאשר קתרין הייגל ובראדלי קופר, למשל, מתגלה כהימור מוצלח. פורטמן רחוקה מלהיות כוכבת רומנטית טיפוסית, אבל דווקא הקשיחות האינטנסיבית המובנית שלה מגבירה את האפקטיביות של דמותה. קוצ'ר מוכיח שהוא שחקן לא מוערך דיו, וכמו ב"התפשטות", מתגלה במיטבו כשהוא מגלם דמויות שבתחילה נהנות מן האטרקטיביות הפיזית יוצאת הדופן שלהן אך לאחר מכן סובלות מכך.

החדות שיש לסרט בתחילתו והכימיה בין שני הגיבורים באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בתינוי האהבים הראשון שלהם. אין לנו זמן רב להתענג עליו כי הוא עובר מהר, אבל דווקא בגלל זה הוא מרגיש כל כך אמיתי ומחוספס, ועוויות הפנים שעושה בו פורטמן מסמלות את כל הסיפוק וחוסר הסיפוק שטמונים במשגל המסוים הזה ובקשרי יזיזות בכלל. זו אחת מסצינות הסקס הטובות ביותר שנראו בקולנוע האמריקאי בשנים האחרונות. לו רק "קשר לא מחייב" היה ממשיך להתנהל ברוח זו, אפשר היה לחלק תארים דומים גם לסרט כולו, אבל מכאן והלאה הוא שוקע בבינוניות.

הסיבה הראשונה לכך היא ש"קשר לא מחייב" מבקש לצייר את עצמו כקומדיה חצופה ושובבה על סקס, אבל כיוון שהוא פועל לפי התכתיבים של הקולנוע ההוליוודי הפוריטני העכשווי, הוא לא באמת יכול להיות כזה. בסרט צרפתי (ולמען האמת גם בסרט ישראלי) לא צריך אפילו לדבר על יזיזות כדי להראות את מבושיהם של הגיבורים, אבל ב"קשר לא מחייב" פורטמן וקוצ'ר לא חושפים ולו טפח, מה שיוצר פער מסרס בין התוכן הנועז והצורה המתחסדת.

אז מילא, בסקס הראשון אין לאמה ולאדם זמן אפילו להוריד את הבגדים, וזה חלק מהעניין, אבל לאחר מכן, חגורות הצניעות שחוגרים השניים נובעות אך ורק מן הצנזורה ולא מתוך הסרט עצמו. המילה יזיזות נולדה מכך שהחליפו את הדל"ת בזין, אבל דברים כאלה אסור להראות באמריקה, ובהתאם לכך הארס של הסרט הולך לאיבוד במקום שבו מתחבאים הבולבול והפטמות של קוצ'ר ופורטמן.

הסיבה השנייה היא התמורות החלות בדמות הנשית הראשית. מה שהיה יפה ב"סאמר" וב"בלו ולנטיין", זה שמרגע הגילוי כי הגיבורות הן כלבות, השתיים לא התנצלו על כך לרגע וגם לא שינו את עורן. לעומת זאת, גיבורת "קשר לא מחייב", שהיתה כה חזקה והחלטית בתחילה, נשברת אט-אט והופכת לבחורה קלה לתמרון. גרוע מכך, זה קורה לה בצורה נוירוטית על גבול הפסיכוטית, ובשלב מסוים ההתנהגות של אמה כה אי רציונלית שאפשר לחשוב כי פורטמן שכחה שעזבה את הסט של "ברבור שחור".

כהמשך לכך, גם המערכה השלישית של הסרט מתנהלת בצורה בנאלית, חפוזה ולא משכנעת, מה שמעורר את המחשבה הלא בלתי סבירה שאדם אחד כתב את החצי הראשון של התסריט ואדם אחר כתב את החצי השני שלו. נכון, זה הגיוני שהגיבורים שואלים את עצמם בסופו של דבר אם הם רוצים לעבור מיזיזות לזוגיות, ואולי בלי הקונפליקט הזה לסרט לא היתה בכלל משענת דרמטית. אולם, יש גם דרך לעסוק בדילמה הזו, והצורה שבה "קשר לא מחייב" עושה זאת הופך אותו לסתם עוד קומדיה רומנטית קיטשית.

הסתמיות והתלישות של הסרט בולטות יותר מכל בדמות האווילית והשחוקה של אלווין, אביו של אדם, שהנפח העלילתי שלה גדול בהרבה ממידת הצורך. את אלווין מגלם כוכב העבר קווין קליין, והוא מתנהג כאילו שהוא עדיין נמצא במהתלות אייטיז, וגם גורם לסרט להרגיש כך.

ואולי לא מפתיע שזו ההרגשה, שהרי את הסרט ביים איוון רייטמן ("מכסחי השדים"), שימי התהילה שלו חלפו בעשור ההוא. הדבר המתבקש היה לשים קומדיה כזו בידיו של יוצר שנולד לדור שבו סקס נמצא במרחק של מסרון אחד - אולי למשל הבן של איוון, ג'ייסון ("ג'ונו", "תלוי באוויר"). אבל כיאה ליצירה שהחיסרון המרכזי שלה הוא הפער בין הכוונות לביצוע, שרביט הבימוי ניתן דווקא לרייטמן האב, נציג של דור אחר לגמרי, והתוצאות בהתאם. כל סיפור על יזיזות מתחיל ונגמר במסרון "ערה?", אבל "קשר לא מחייב" הולך לישון עוד לפני שאנחנו מספיקים לראות את התשובה.