פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שירת הברבור: על "ברבור שחור"

      פרובוקציה זולה? ממש לא. "ברבור שחור" הכה מדובר מצליח להפנט את הקהל בגלל שהוא מביא את הקולנוע לשיאים של יופי ושלמות. אבנר שביט פרימה בלרינה

      שנות השישים היו תור הזהב של מה שידוע כקולנוע האמנותי: המונים בארצות הברית נהרו אז לראות את סרטיהם של אינגמר ברגמן, מיכאלאנג'לו אנטוניוני ודומיהם. חלק עשה זאת כדי להתרשם מן המבע הקולנועי החדשני של היוצרים. חלק אחר, למען האמת, רץ לבית הקולנוע לאשש את השמועה שהדרמות האירופאיות הללו הציגו משהו שעד אז אי אפשר היה לראות בקולנוע האמריקאי – עירום פרונטלי נשי. כך או כך, זאת היתה ההצגה הטובה בעיר.

      עידן זה הסתיים בסוף הסיקסטיז ולא חזר עוד, אבל עכשיו הוא זוכה לתחייה מחודשות הודות ל"ברבור שחור" - סרט דל תקציב באופן יחסי שנוצר בידי נציג מובהק של תעשיית האינדי האמריקאית, דארן ארונופסקי. כמו כן, הוא מבוסס על קלאסיקה של מלחין רוסי, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, ונעשה בסגנון שמזכיר יותר את קולנוע הפסטיבלים האירופי מאשר את המסגרת ההוליוודית, ואולי חשוב מכל – הוא מציג סיפור על רקדנית בלט, ולכן פונה לכאורה לאליטות בורגניות ולא לקהל רחב.

      ובכל זאת, "ברבור שחור" מביא לאולמות בארצות הברית קהל מכל המגזרים, הגילאים והמינים וכראיה לכך שהפך רשמית לשיחת היום, אפשר למצוא התייחסויות אליו בכל זירה תרבותית אפשרית, מ"סטרדיי נייט לייב" ועד עולם האופנה. ובדיוק כמו בשנות השישים העליזות והטובות, אחת הסיבות המרכזיות להיסטריה היא סצינת סקס לסבית שמפארת את הסרט.

      מתוך הסרט "ברבור שחור" (יח"צ)
      גם בגלל המין הלסבי, אבל לא רק. מתוך "ברבור שחור"

      לפיכך, המלעיזים יקטינו את ההישג של ארונופסקי בטענה שהוא מתיך בין הקולנוע האמנותי לקולנוע ההמוני בעזרת פרובוקציות זולות ומניפולציות פשוטות. אבל אם זה כל כך זול ופשוט, איך זה שאף במאי אחר לא הצליח בכך לפניו בשנים האחרונות, בטח לא בצורה כזו? גם מין אוראלי בין צעירות פוטוגניות צריך לדעת איך לביים, וארונופסקי יודע היטב איך לעשות זאת ושולט גם בשאר האספקטים של המלאכה הקולנועית – וכך, "ברבור שחור" הוא הברקה אחת גדולה מתחילתו ועד סופו.
      .
      העובדה שהבמאי האמריקאי יצר כאן חוויה קולנועית כה ייחודית מרשימה במיוחד בהתחשב בכך שהוא עבד על בסיס תסריט חסר שאר רוח. אחרי הכל, "ברבור שחור" מציג סיפור פשטני וחבוט למדי על רקדנית צעירה בשם נינה (נטלי פורטמן), המקבלת את התפקיד הראשי בהפקה יוקרתית של "אגם הברבורים" בניו יורק, ובשלב מוקדם מתחילה להזדהות יתר על המידה עם הדמות הבדיונית.

      זו גיבורה וזה סיפור שנתלשו מהפרק הראשון בספר ההדרכה לכתיבת תסריטים על נשים תחת השפעה, ומשם נלקחו גם דמוית המשנה שמקיפות את נינה – האמא השתלטנית שלה (ברברה הרשי), הרקדנית שמתגלה אולי כתאומה המרושעת שלה (מילה קוניס), הדיווה שהיא יורשת את נעליה (וינונה ריידר) והמנהל הנכלולי של הלהקה (ונסן קאסל).

      מתוך הסרט "ברבור שחור" (יח"צ)
      הסיפור והדמויות נתלשו מספר ההדרכה לכתיבת תסריטים על נשים תחת השפעה, אבל זה לא משנה. מתוך "ברבור שחור"

      בהתאם לכך, מעלה הסרט שאלות תיאורטיות שנלקחו מן המבוא של הספר "פסיכולוגיה בגרוש", אבל האמת היא כי את זה אפשר גם להגיד על הבלט הקלאסי שעליו הוא מבוסס, ובכל זאת ההפקות הבימתיות שלו משלהבות את הקהל כבר כ-125 שנה. הן עושות כך מפני שהבסיסיות של התוכן משאירה מרחב מופלא לצורניות הספקטקולרית. זה הדין גם לגבי הגרסה הקולנועית, שבה דלות החומר של התסריט מאפשרת לארונופסקי להכניס כל כך הרבה דברים משל עצמו, והעושר הסגנוני שלו מוכיח מחדש מדוע תמונה אחת עדיפה על אלף מילים.

      בדומה לשני הבמאים המרכזיים ביותר שקמו לפניו בדברי ימי הקולנוע, גודאר וטרנטינו, גם ארונופסקי הרכיב את ארגז הכלים העשיר שלו מאלמנטים שאסף מיצירות שקדמו ל"ברבור שחור". במקרה זה, הוא לקח אותם בעיקר מבמאים עכשוויים פורצי דרך שלא הגיעו לקהל הרחב או מקולנוענים ותיקים יותר שיצירותיהם הקלאסיות כבר מזמן אינן מוכרות לכל שוחר קולנוע.

      כך, בין השאר, שאל ארונופסקי את קונספט השימוש במצלמת יד שעוקבת אחר דמות במצוקה מהאחים דארדן; את השימוש במרחבים אורבניים לשם יצירת אווירה של פרנויה תמידית, שהיא לעתים נואשת לחלוטין ולפעמים דווקא מעט סרקסטית, הוא למד מרומן פולנסקי המוקדם ("רתיעה" ו"הדייר"); ואת תנועות המצלמה הווירטואוזיות, האלימות המסוגננת והשילוב בין תוכן עתיר זימה למעטפת אופראית הוא הביא מדריו ארג'נטו ובריאן דה-פלמה (שבעצמם התבססו על היצ'קוק, מה שמלמד כי תהליכים אמנותיים מסוג זה הם רק טבעיים).

      מתוך הסרט "ברבור שחור" (יח"צ)
      כל כך יהפנט אתכם שאתם עוד עלולים לשרוף את הבית. מתוך "ברבור שחור"

      המקוריות של ארונופסקי טמונה בכך שהוא מצא את האיזון הנכון בין כל אלה, וכן התאים את האלמנטים השונים לצרכיו והגיש אותם לקהל בצורה קומוניקטיבית יותר מכפי שמצא אותם. לכך הוסיף הבמאי את הטאץ' האישי המחוספס שלו, אותו מגע יד שנהנה לרסק בעוצמה את החלום האמריקאי. מה שהתקבל בסופו של דבר הוא מפגן כוח נדיר, שמשכיל לעשות לצופים את מה ש"אגם הברבורים" עושה לגיבורה שלו – לכבוש אותם לחלוטין ולא להניח להם עד שיחליט אחרת.

      אכן, אפשר להתווכח אם יש לדמויות ב"ברבור שחור" עומק פסיכולוגי, אבל לא ניתן לערער על כך שהוא אפקטיבי כמו היפנוזה. האמת היא שהייתי כה מהופנט בסיום הצפייה בו שבשובי הביתה לא שמתי לב לכל הקורה סביבי, שכחתי משהו במיקרו וכמעט שרפתי את הדירה. לפיכך, שאלות מופשטות מסוגן של האם הסרט לוקח את עצמו ברצינות יתר על המידה, האם הוא משקף בצורה נאמנה את המציאות של עולם הבלט והאם הוא הוגן כלפי הדמויות שלו אינן רלוונטיות, שכן "ברבור שחור" הוא מסוג היצירות שיש לשפוט בכלים אמפיריים בלבד – האם הוא מצליח לטלטל את הצופים או לא, והתשובה במקרה זה חיובית.

      מתוך הסרט "ברבור שחור" (יח"צ)
      מה זה קולנוע? הסרט הזה נותן את התשובה. מתוך "ברבור שחור"

      הסיבה ש"ברבור שחור" מוביל כעת את הצופים בו להתמסר אליו לחלוטין היא אותה סיבה שהבלט "אגם הברבורים" מצליח בכך כבר שנים: מפני שהוא גורם לקהל להסתחרר מיופיו. בדומה לאדם הרואה את מלכת הברבורים יוצאת מן האגם ונרגש מן ההדר והטוהר שלה, מי שחוזה בסרט זה מתפעם מהצורה שבה ארונופסקי מניע את המצלמה, מדלג בין קטע אחד למשנהו, משתעשע עם האורות והצללים, מדריך את השחקנים, מעצב את היקום הבדיוני ומשלב את המוזיקה, ובעיקר מן הסימטריות וההרמוניה שבה כל זה קורה. וכך, דווקא סרט שמתרחש על הבמה ומאחורי הקלעים שלה ממחיש את עוצמת האפשרויות של המסך הגדול.

      אחת הקלישאות החבוטות ביותר של שדרי ספורט היא לזעוק "זה כדורגל!" בסיומו של מהלך מרהיב. בזעקה זו הם מתכוונים לומר כי מה שהם ראו זה עתה מייצג את השיאים הנעלים ביותר שהעוסקים במלאכה יכולים להגיע אליהם. "ברבור שחור" מצליח להתעלות לשיאים שכאלה, ויותר מכל סרט אחר השנה, הוא מעורר את הרצון לקום מהכיסא ולזעוק – "זה קולנוע!". כן, זה קולנוע, וכמה הוא יפה כשהוא כזה.