נושאים חמים

בלו נטלי: נטלי פורטמן חוגגת 30 - מהם תפקידיה הגדולים הנשכחים?

כולם זוכרים לה את "ברבור שחור" ואת "ליאון", אבל יום הולדתה ה-30 של נטלי פורטמן זו הזדמנות להיזכר בתפקידים מעולים שעשתה בכמה סרטים מצליחים הרבה פחות

בחורות יפות

מתוך בחורות יפות (צילום מסך)
לוליטה. פורטמן בתחילת הקריירה שלה ב"בחורות יפות" (צילום מסך)

את הקריירה של פורטמן אפשר לחלק לכמה תקופות, והראשונה שבהן היא כמובן ימי ילדת הפלא. מובן גם כי תפקידה הזכור מכל בעידן הזה הוא הופעת הפריצה שלה ב"ליאון" של לוק בסון, שם גילמה מתנקשת קטלנית כבר בהיותה בת 11.

לאחר מכן זכתה הישראלית לשעבר גם לשתף פעולה עם רוברט דה-נירו ואל פצ'ינו ב"היט" של מייקל מאן ולפאר צוות עטור כוכבים ב"כולם אומרים אני אוהב אותך" של וודי אלן, אבל האמת היא שהופעתה הבתולית המרשימה ביותר היתה דווקא בסרט של יוצר עלום יחסית – "בחורות יפות", שטד דמי ביים ב-1996.

פורטמן היתה אז בת 15 – על גבול הנשיות, אבל עדיין לא שם. זה בדיוק שלב ההתפתחות שהיה דרוש לדמותה, שכנתו של הגיבור הניו יורקי החוזר לעיירת ילדותו במיניאפוליס ונתקף בערגה לכל מה שהיה טהור פעם בחייו; ערגה לטוהר של אמריקה, לטוהר של הקהילתיות, לטוהר של הנשיות ולטוהר של הילדות – ואת כל זה הוא זכה לראות בפניה הענוגים של פורטמן, שנהנתה מא-מיניות ובכל זאת שילהבה את יצריו, בדיוק כפי שעשתה זאת לכל הצופים.

ההתענגות של הגיבור על הטוהר שבחיים הפכה את "בחורות יפות", כיאה לשמו, לאחד הסרטים האמריקאים היפים של אמצע שנות התשעים. למרבה האירוניה, דווקא דמי, הקולנוען שחיבר שיר הלל כל כך קסום לחיים, כמעט ולא זכה לחיות אותם, והוא מת שש שנים לאחר מכן בגיל 38 בלבד.

אולי, כמו שאומרים ב"אמריקן ביוטי", עוד אחת מהיצירות האמריקאיות הגדולות של התקופה ההיא, העולם היה כל כך יפה בעיני דמי שהלב שלו לא היה יכול להכיל את זה, ופשוט התפוצץ. לכל הפחות, הוא השאיר אחריו את "בחורות יפות", ואת פורטמן.

בכל מקום אחר

מתוך בכל מקום אחר (imdb)
השיער שלה מעולם לא היה יפה יותר. מתוך "בכל מקום אחר" (צילום: IMDB)

היום כבר מוזר להיזכר בזה, אבל ההתבגרות הקולנועית של פורטמן לא עברה חלק. מגיל 18 והלאה, אולי בגלל שהתמקדה בלימודים שלה, הקריירה שלה לא התרוממה, ולרגע אפשר היה לחשוד שהיא תצטרף לרשימת ילדות הפלא המרוסקות.

וכך, בין סוף שנות התשעים לאמצע שנות האלפיים הופיעה פורטמן בפרקים הטריים של "מלחמת הכוכבים", שאמורה היתה להיות המיתולוגיה הגדולה של שנות האלפיים אבל ספגה קיתונות של בוז, וב"קולד מאונטן", שאמור היה להיות הזוכה הגדול של האוסקרים אבל התאדה גם הוא. והיו לה גם שני תפקידים דרמטיים ראשים – במלודרמה הסתמית וחסרת ההצלחה "מפתח הלב" ובדרמה "בכל מקום אחר", שאמנם גם היא לא התחבבה על הקהל או על המבקרים, אבל דווקא היה בה משהו חזק ביותר.

פורטמן גילמה בסרט נערה הנגררת באמריקה אחרי האמא החד-הורית הפאתטית שלה (סוזן סרנדון), והבמאי וויין וואנג ניצל את הסיפור הזה כדי לבחון בצורה כואבת מה קורה כשיש חללים שאי אפשר למלא. הדבר בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר שבה פורטמן מפשיטה את מושא תשוקתה אך לא מתפשטת בעצמה – סצינה שהיתה מן הסתם מגרה למדי, אבל גם היתה בה עוצמה רגשית נדירה.

למעשה, "בכל מקום אחר" היה הסרט הראשון שבו פורטמן הוכיחה כי היא מסוגלת לשאת תפקיד רציני על כתפיה. מעבר לכך, השיער שלה מעולם לא נראה יפה יותר.

אזור חופשי + לילות בלוברי

מתוך אזור חופשי (צילום מסך)
באה לזכות בקאן וכל מה שקיבלה זה את לירון לבו. נטלי פורטמן ב"אזור חופשי" (צילום מסך)

מסע החיפוש העצמי של פורטמן הסתיים ב-2004, עת היתה בת 24 והמציאה את עצמה מחדש כנסיכת האינדי. היא עשתה זאת הודות להופעתה ב"גרדן סטייט" של זאק בראף, אחד הנציגים המובהקים בימי הזוהר של הקולנוע האמריקאי העצמאי של פסטיבל סאנדנס, והמשיכה לעטור את הכתר גם ב"רכבת לדארג'ילינג" וב"מלון שבלייה" של ווס אנדרסון, בסרט האפיזודי "ניו יורק, אני אוהב אותך", שבו גם ביימה את אחד הסיפורים, ובמידה מסוימת גם ב"ברבור שחור" של דארן ארונופסקי.

הגלישה למחוזות האיכות הגדילה את התיאבון של פורטמן, והיא חשקה להיכנס גם לעולם הפסטיבלים האירופאיים. לשם כך פנתה מיוזמתה לעמוס גיתאי, בן עמה לשעבר, וכך קיבלה את התפקיד ב"אזור חופשי" (2005), סרט המסע שלו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

למען האמת, עצם העובדה שפורטמן הסכימה להשתתף בסרט שהתסריט שלו קלוקל בצורה כה שערורייתית מעידה עליה משהו רע, כמו גם על שאר השחקניות הבכירות שניאותו לעשות זאת (ובהן חנה לסלאו, היאם עבאס וכרמן מאורה).

עם זאת, רגעי הפתיחה של הסרט בהשתתפותה של פורטמן הם חד וחלק מן הייחודים והמופתיים שידע הקולנוע בשנים האחרונות. מדובר כמובן בדקות הארוכות שבהן כל מה שאנו רואים הוא תקריב על פניה של השחקנית הדומעת לצלילי "חד גדיא" של חווה אלברשטיין, והעובדה שקיים פער בלתי נתפס בין האיכות של הפתיח הזה להמשך הסרט הוא הסמל הטוב ביותר לאישיות האמנותית המוזרה להפליא של גיתאי.

"אזור חופשי" זיכה את לסלאו בפרס השחקנית בפסטיבל קאן וסידר לפורטמן רומן עם לירון לבו, שהופיע בצדה, אבל לא יותר מכך. הכוכבת לא אמרה נואש, וחזרה לריביירה שנתיים לאחר מכן ב"לילות בלוברי", סרטו דובר האנגלית הראשון של הבמאי הטיוואני המהולל וונג קאר-וואי, שפתח את הפסטיבל.

בדומה ליוצרים מעוטרים לא-אמריקאים רבים לפניו, למשל וים ונדרס ולארס פון-טרייר, גם קאר-וואי ביקש לערוך מסע לתוך לבה של האמריקנה, מה שאיפשר לפורטמן לגלם לראשונה בקריירה שלה דמות כל-אמריקאית. "לילות בלוברי" עורר אדישות כבר בהקרנה הראשונה והמדוברת שלו ולא קיבל שום תנופה מאז, אבל האמת שהוא היה ענוג כמו עוגות הפאי שבמרכזו. חוץ מזה, הוא הרחיב את המנעד של פורטמן. הקהל תמיד זיהה בה משהו זר ומנוכר, אבל התברר כאן שהיא מסוגלת לגלם דמויות מעוררות הזדהות ואמריקאיות מן השורה, משהו שעשתה בשנה האחרונה ב"קשר לא מחייב" וב"תור".

אחים

מתוך אחים (imdb)
הוכיחה שהיא מסוגלת גם לגלם צ'ירלידר לשעבר. נטלי פורטמן ב"אחים" (צילום: IMDB)

פורטמן לא זנחה את היכולת שלה להיות לא פחות מאמי אמריקאית מאשר ריס וויתרספון, ואף הביאה אותה לשיא בדרמה המלחמתית "אחים". כל הסרט כולו היה בעצם כתב האשמה אחד גדול נגד האתוס האמריקאי הלאומי, ובהתאם לזאת גילמה השחקנית את אחת הקלישאות הגדולות של התרבות המקומית – דמותה של המעודדת שהתחתנה עם קפטן קבוצת הפוטבול של התיכון, שהיה לגיבור מלחמה בשעה שהיא הפכה לעקרת בית.

הכוכבת מצאה עצמה בסרט בין טובי מגוויר וג'ייק ג'ילנהול, והם היו הדומיננטיים בו, אבל היא ניצלה את זמן המסך המועט יחסית שלה לשם תצוגת משחק מצוינת. בכלל, אמנם "אחים" לא זכה לתהודה, אבל הוא אחת הדרמות הטובות ביותר שנעשו על המעורבות האמריקאית במזרח התיכון, וכך פורטמן השכילה לרשום את עצמה בעוד דף בהיסטוריה. אמנם פורטמן כבר לא ילדת פלא, אבל בכל זאת היא רק בת 30, ושמץ מהפלא לא התנדף, כך שאפשר להניח שהיא עוד תככב בהרבה דפים שכאלה.