פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רואים בבית: נטלי פורטמן מעוררת געגועים לאייטיז

      וואלה! תרבות גאה להציג מדור חדש של אבנר שביט לסרטים בצפייה ביתית. הפעם: איך סרטים עם נטלי פורטמן והלן מירן לא הופצו כאן?

      תחילת העשור השני של המאה החדשה היתה גם נקודת הזמן שבה התרבות הפופולרית תפסה מספיק מרחק משנות השמונים כדי להתחיל להחיות אותם מחדש. וכך, בדיוק כפי שבין אמצע שנות התשעים לשלהי שנות האלפיים האופנה היתה להתגעגע לשנות השבעים, הרי שעתה החל האייטיז לשמש מקור השראה ליוצרים ההוליוודיים העכשוויים, שרבים מהם גדלו בתקופה הזאת ועכשיו בגרו מספיק כדי להרהר על מה שקרה אז להם ולנו.

      בהתאם לזאת, בשנתיים האחרונות יכולנו לראות סרטים רבים שמתרחשים בשנות השמונים (למשל "Hot Tub Time Machine"), כאלה שמבוססים על להיטים קולנועיים או טלוויזיונים מאותם ימים ("קראטה קיד", "צוות לעניין"), כאלה שמקימים לתחייה גיבורים שנולדו בעשור ההוא ("וול סטריט: הכסף מדבר") וכיוצא בזה.

      בהמשך לכך, גם שלושת הסרטים שאיתם אנו חונכים את המדור הזה משתייכים לזרם הנוסטלגיה האייטיזית. בשלושת המקרים, מדובר בקומדיות שעוררו ציפיות אך הוכרזו כישלונות אמנותיים ומסחריים גדולים. לפיכך, הם נגנזו כאן ולא זכו להפצה מסחרית בארץ, אבל עתה זמינים בפורמט ביתי, מה שמאפשר לבחון האם היתה הצדקה לכל קיתונות האש שספגו.

      Your Highness

      מתוך הסרט "Your Highness" (imdb)
      התשובה הסטלנית של "הנסיכה הקסומה"? מתוך "Your Highness" (צילום: IMDB)

      הסרט המדובר מבין השלושה היה "Your Highness", וזאת מפני שהוא מציג בצוות השחקנים שלו גם את נטלי פורטמן, הזוכה הגדולה של טקס האוסקר האחרון, וגם את ג'יימס פרנקו, המנחה שלו. נוסף לכך, בצדם מופיעים בין השאר גם זואי דשנל, מהכוכבניות החביבות על עולם האינדי, ודני מקברייד, מן הקומיקאים הלוהטים בו.

      אם לא די בכך, הרי שעל כל אלה מנצח דיוויד גורדון גרין, שהיה מן היוצרים העצמאיים המוערכים בארצות הברית עד שהפתיע לפני שלוש שנים ושבר קופות עם קומדיית הסמים האהודה "פיינאפל אקספרס", והיו את כל הסיבות להאמין שהוא ימשיך במומנטום.

      גורדון גרין אכן מנסה לדבוק בקו הסטלני של סרטו הקודם, אבל הפעם זה לא עובד. הסיבות לכך טמונות קודם כל בנקודת המוצא של הפרויקט הזה. "Your Highness" מבקש להיות מעין גרסה שובבה ומודעת לעצמה של "ווילו והנסיכה", "הנסיכה הקסומה" ופנטזיות הרפתקאות תקופתיות אחרות משנות השמונים, אבל הבעיה היא שבסרטים הללו מלכתחילה היתה קיימת קריצה אירונית, ואי אפשר לעשות פארודיה על ז'אנר שהוא פארודי במהותו.

      מתוך הסרט Your Highness (imdb)
      מצילה את הסרט. נטלי פורטמן ב"Your Highness"

      יתרה מזאת, "Your Highness" מתיימר להצדיק את קיומו בכך שהוא הולך רחוק יותר מבסיס ההשראה שלו, אבל זה לא באמת קורה. נכון, גורדון-גרין מתבל את הסיפור על האביר שיוצא להציל את הנסיכה שלו באזכורים של חומרים אסורים, אלימות גרפית וסקס, אבל לא פורק עול כפי שאפשר היה לקוות. לצורך העניין, נטלי פורטמן (כרגיל) אפילו לא באמת מתפשטת. וכך, בסיכומו של דבר, "Your Highness" הרבה פחות עסיסי מ"בשר ודם" של פול ורהובן, הסרט המוצלח ביותר שנעשה במסגרת סוגת פנטזיות הפעולה בשנות השמונים.

      נוסף לקונספט הקלוקל של הסרט, גם רמת הביצוע שלו לוקה בחסר: פרנקו, כמיטב המסורת בשנה האחרונה, מרחף לגמרי, וגם רוב השחקנים האחרים לא באמת משקיעים בו את מרצם. גם התסריט סובל לעתים קרובות מדי מכתיבה בוסרית וילדותית, ולמעשה המחצית הראשונה של הסרט מביכה לחלוטין. מבוכה זו נעלמה רק עם הופעתה של פורטמן, המגלמת לוחמת רבת תושייה ולוקחת את "Your Highness" לכיוון אחר – פחות קומי, יותר פעלתני.

      וכך, אם מתייחסים לחצי השני של "Your Highness" כסרט הרפתקאות גרידא ולא מחפשים בו את ההומור, אפשר להפיק ממנו הנאה, שכן בסך הכל הוא רב המצאות, וגורדון גרין מעצב כהלכה את המפלצות ושלל היצורים שבו.

      אך גם בצורה כזו, מתגלה כי "הנסיכה הקסומה" ודומיו עדיין נמצאים בעמדת עליונות על "Your Highness", מה שיוצר אבסורד גדול יותר מכל הדברים ההזויים שיש בו: בסופה של הצפייה, מתברר כי הסרט שנועד ללגלג על שנות השמונים רק גורם לקהל להתגעגע אליהן.

      ארתור

      מתוך הסרט "ארתור" (imdb)
      הצליבה התקשורתית היתה מוגזמת. מתוך "ארתור"

      בשעה ש"Your Highness" מצטט ז'אנר שלם, "ארתור" מבוסס על סרט מסוים משנות השמונים – הקומדיה הרומנטית הפולחנית שבה גילם דדלי מור יורש מיליונים פוחז ולייזה מינלי את אהובתו העממית.

      הפעם, מגלם ראסל בראנד את הגיבור, וזאת כיאה למעמדו כקומיקאי הכי חצוף אבל גם הכי רגשני באי הבריטי (ראו ההספד שלו לאיימי ווינהאוס). אך למרות המידות החריגות של הקסם והאנרגיות של בראנד, הכוכבת האמיתית של הסרט היא גרטה גרוויג, המגלמת כאן את הצעירה הפשוטה שהוא מוכן לוותר בשבילה על הכל.

      מהרגע הראשון ועד האחרון שגרוויג מגיחה למסך, הצופים אומרים לעצמם שגם הם היו מוכנים להקריב כל כך הרבה למענה, ובגלל זה הסרט כולו כל כך משכנע, מעורר הזדהות ובסופו של דבר גם מלבב.

      גם כאן, כמו במקרה של "Your Highness", הגלגול העכשווי לא מצליח להוסיף שום דבר למקור ואין בו ממד מבריק או מפתיע. אך אם שופטים את "ארתור" בתור קומדיה רומנטית מן השורה, הרי שהיא מספקת נחת, ואפשר להאמין שהמבקרים לא היו ממהרים לצלוב אותה בכזו אכזריות לולא היתה מבוססת על קלאסיקה. דבר זה רק מוכיח כי למרות התדמית הידועה לשמצה של שנות השמונים, בעצם יש להן מעמד של קדושה בקרב הקהל.

      Take Me Home Tonight

      מתוך הסרט " Take Me Home Tonight" (imdb)
      אין להיט אייטיז אחד שהוא לא חורש עליו. מתוך "Take Me Home Tonight"

      ולסיום: קומדיה רומנטית בת זמננו שמבוססת על תסריט מקורי, אם כי לא יצירתי במיוחד, אך מתרחשת בשנות השמונים. ליתר דיוק, אפשר לומר ש"Take Me Home Tonight" משתייך לתת-ז'אנר של סרטי ה-VH1 Classic. כלומר, יצירות שהעלילה שלהם מבצבצת בין אוסף של להיטי התקופה, כולל כל החשודים הרגילים, למשל "קום און איילין", " Safety Dance" ו"Don't You Want Me".

      מעבר למוזיקה, רוח הימים משתקפת גם בדמותם של הגיבורים (טופר גרייס ותרזה פאלמר), שבדומה לאלה ב"עסקים מסוכנים", "וול סטריט" ושאר אבני דרך קולנועיים של עידן רייגן, שואפים להיות מצליחנים קפיטליסטים אך מגלים את הצביעות והדורסנות של השיטה הכלכלית הזו.

      בדומה ל"Your Highness" ול"ארתור", גם סרט זה אינו מצליח להוסיף דבר מה לפנינים שעליהן הוא מבוסס או לומר משהו חדש על התקופה. אך גם הפעם, אם בוחנים אותו בפני עצמו, הרי שהתוצאה היא קומדיה רומנטית שגרתית אך חביבה.

      מתוך הסרט "Take me home tonight" (imdb)
      די לדמות הסחבק השמן! (צילום: IMDB)

      הסיבה העיקרית לכך היא שגרייס מצליח לגרום לנו להאמין שהוא באמת מאוהב בדמות שמגלמת פאלמר, והיא מצדה משכילה למצב את עצמה כמישהי שראוי לאהוב אותה כל כך. הבעיה היא שהצמד הנ"ל מוקף בחבורה בלתי נסבלת של שחקני משנה, ובראשם דן פוגלר כחברו השמנמן של הגיבור (האם לא מיצינו כבר את דמות הסחבק עב הבשר?).

      בכל פעם שעזרת הדוב הזו מגיעה, "Take Me Home Tonight" פשוט מעיק, אבל בשעה שגרייס ופאלמר משתלטים בלעדית על המסך, הסרט מיטיב לשכנע את הצופה שבאמת היה נחמד אז באייטיז. העובדה שכל כך הרבה יצירות הוליוודיות עתידות עומדות לעשות שימוש בתקופה מוכיחות שאכן רבים חושבים כך.