אתוס הרוקנרול מושתת על העיקרון שעדיף להישרף מאשר להתפוגג. זה לא אומר שחייבים לחיות מהר ולמות צעירים. יש אמנים שהשתבחו עם השנים, והוציאו אלבומים מעניינים גם אחרי גיל 27. אבל לא בטוח ש-REM משתייכים לקבוצה הזאת.
האמת היא ש-REM כבר מזמן אמרו את כל מה שהיה להם להגיד. וזה לאו דווקא אומר עליהם משהו רע. REM פעלו במשך יותר משלושים שנה והוציאו 15 אלבומי אולפן עם הרכב שכמעט ולא השתנה (מלבד פרישתו של המתופף, ביל ברי, בסוף שנות התשעים). לאף להקה כמעט אין דברים מעניינים להגיד במשך כל כך הרבה זמן.
REM מתפרקים: עוד כתבות
הודעת הפירוק הרשמית של REM: "עוזבים בתחושה של הכרת תודה"
REM ראויה לכך שמעריציה יתאבלו עליה
הרגעים הגדולים של REM
ספיישל REM בוואלה! music
בואו להיפרד מ-REM בפייסבוק שלנו
העובדה שהם הגיעו עד הלום לא צריכה להפתיע. REM מעולם לא היו מאותם טיפוסים שחיים מהר ומתים צעירים. הם היו להקה שהתבשלה לאט, על אש נמוכה. היום דברים כאלה כבר לא קורים, אבל REM חתמו לראשונה בחברת תקליטים גדולה אחרי שכבר הוציאו חמישה אלבומים בלייבל העצמאי IRS. האלבומים המוקדמים שלהם חשפו להקה ייחודית, שיצרה פופ גיטרות פולקי, שמחובר לשורשי האמריקנה באותה המידה שהוא ניזון ממהות ה-Pאנק.
באותה תקופה היו REM להקה נפלאה. הגדולה שלהם, כמו גם החשיבות שלהם, היתה בכך שהם גרמו לך להתבונן באמריקה בעיניים חדשות. הם לא היו תאגידיים ונפוחים כמו האמריקאים במיינסטרים, והם גם לא היו אגרסיביים כמו האמריקאים באנדרגראונד. בתור להקה שצמחה בעידן רייגן, הם התריסו נגד המצב שאמריקה הגיעה אליו לא פחות מלהקות ההארדקור-Pאנק, אבל בניגוד אליהם, REM לא ירקו לנהר בו השתכשכו בתור ילדים. הם היו להקה חכמה, רגישה ומרגשת, שגרמה לך לשנוא את רייגן ולאהוב את אמריקה. מייקל סטייפ, שהחל כבחור ביישן, נהיה סולן נחוש וכריזמטי, ששידר פגיעות נוגעת ללב. וזה עוד לפני שמזכירים בכלל את הגיטרות של פיטר באק, שהיו לאינדי האמריקאי מה שהגיטרות של ג'וני מאר היו לזה האנגלי.
אם REM היו מתפרקים אחרי חמשת האלבומים הראשונים, הם אולי היו נפרדים מהעולם עם רקורד נקי יותר, אך גם עם תחושה של פספוס טראגי. ב-88' הם חתמו בוורנר ברדרז והוציאו בו את Green הפוליטי/אקולוגי. שלוש שנים לאחר מכן יצא Out of Time, שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים האמריקאי ובזה הבריטי, כשהלהיט הגדול מתוכו, Losing My Religion, סימן את המהפך הגדול את הרגע בו הפכו REM ל-U2.
Out of Time היה אלבום לא מבריק עם כמה להיטים גדולים. מקובל לחשוב שדווקא האלבום הבא שלהם, Automatic for the People, הוא האלבום הגדול שלהם זה שמשלב איכות עם אפיל מסחרי רחב. אני מעולם לא אהבתי את Automatic for the People, ובטח שהוא לא מתקרב לגדולה של The Joshua Tree האלבום בו U2 זיקקו את המהות שלהם לשיא אמנותי ומסחרי. אבל אי אפשר שלא להשוות את מה שקרה לשתי הלהקות האלה בצומת בה הפכו מלהקה קטנה, מצוינת, חרוצה ואמביציוזית, ללהקה הכי גדולה בעולם. זוהי נקודה אחריה אי אפשר לחזור אחורה לתקליטים היפים, התמימים של פעם ועוד יותר קשה ללכת קדימה.
אחרי הנקודה הזאת U2 נהיו בלתי נסבלים. ולמרות שמייקל סטייפ התקרב בנקודות מסוימות בחייו לנודניקיות חסרת הפשרות של בונו, REM עדיין המשיכו לשמור על חן מסוים. הם אף פעם לא לגמרי התקלקלו. עם הפיכתם ללהקת ענק הם המשיכו לכתוב שירים יפים, אך איבדו את הקסם הראשוני שלהם. שום דבר שהם הוציאו בעשרים השנה האחרונות כבר לא היה חיוני.
מפתה לחשוב מה היה קורה ל-REM אם הם לא היו מגיעים לנקודת האל חזור הזאת. את התשובה ניתן אולי לשמוע באלבום החדש והיפהפה של ה-Feelies, שיצא לפני כמה חודשים. כמו REM, גם ה-Feelies השתייכו לגל להקות הג'נגל פופ של שנות השמונים. אבל הם מעולם לא נהיו גדולים. הם התפרקו וחזרו, ותמיד המשיכו לפעול מאותם מקומות צנועים שהניעו גם את REM פעם.
מעניין גם מה יקרה עם חברי REM מעתה והלאה. מייקל סטייפ הוא כוכב רוק, אבל פיטר באק ומייק מילס הם מוזיקאים מהזן הצנוע, וניתן רק לקוות שהם יתחברו בחזרה למקום הזה, שממנו יכולים לצאת דברים נהדרים.
כשראיינתי לאחרונה את רובין היצ'קוק, לקראת בואו לארץ, הוא אמר שהוא וחברו הטוב פיטר באק לא כל כך שונים. באק מנגן מול אלפי אנשים כי הוא חבר בלהקה של כוכב הרוק מייקל סטייפ. אבל במהותו הוא לא שונה מרובין היצ'קוק, שהופיע באוזןבר. החדשות הטובות הן שנקודת העל חזור של REM לא פועלת על כל אחד מחברי הלהקה בנפרד. זה לא יהיה מופרך לדמיין את באק או את מילס מגיעים מתישהו להופעת סולו באוזןבר. לכל אחד מהם יש פוטנציאל לייצר מוזיקה יפה בקונטקסטים אחרים, אולי אישיים יותר, כאלה החפים ממכבש האישיות הדורסני של מייקל סטייפ.
עידן אלתרמן דווקא מצדיע למייקל סטייפ בהגיעו לגיל 50
אני נוטה להאמין ש- REM בעצמם הרגישו שהם איבדו משהו בדרך. באלבומם האחרון, שיצא במרץ השנה, הם ניסו לשחזר את הסאונד "הקלאסי" שלהם. זה קצת יפה וקצת עצוב ש-REM חזרו לשורשים רגע לפני שהם התפרקו. Collapse into Now היה ביקור בבית הספר הישן. מן הסתם הטיח קצת התקלף בשנים שחלפו, והצבע של הקירות דהה. עדיף להישרף מאשר להתפוגג אבל ל- REM כבר מזמן אין את האופציה הזאת. הם התפרקו מאוחר מדי. מה אני אגיד לכם? REM התפרקו And I Feel Fine.