פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      REM מתפרקים: פרידה מהלהקה שראתה את כולנו עירומים

      גם אם הפירוק של REM היה סיפור ידוע מראש, הלהקה העצומה הזו הרוויחה את הזכות של מעריציה להתאבל על מי שידעה לרגש אותם יותר מ-30 שנה. עינב שיף נפרד בדמעות

      אסור שהם יראו אותי עירום

      REM (GettyImages , Jo Hale)
      באים לשחות איתנו? לא ניתפס אף פעם. REM (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      מתישהו, להתאבל על להקות שהתפרקו הפך ללא סקסי ולא מגניב. יש כל כך הרבה הרכבים חדשים ומעולים, אז חבורת זקנים שכבר 15 שנה מעדיפה להתקלח בנפט מאשר לראות אחד את השני החליטה לעשות את זה רשמי? ביג פאקינג דיל. בנוסף, במקרה של REM, כולם כבר ידעו – אין טקסט אחד על האלבום האחרון, "Collapse Into Now", שלא נכתב מנקודת מבט של פירוק קרוב, כאילו מדובר בעובדה קיימת שרק חברי הלהקה לא רוצים להודות בה. הכתובת היתה על הקיר? הכתובת היתה הקיר.

      אפשר גם להבין את מי שאיבד את REM בדרך הארוכה הזו. 31 שנה זה מספיק זמן כדי לנער אלפי מעריצים ולזכות במאות אלפי אחרים, ליצור שירים מדהימים ושירים גרועים במיוחד, להפסיק לרצות ליצור ולגרום למאות להקות אחרות לרצות להיות כמוך. אבל אם יש זכות אחת ש-REM הרוויחה גם בדקת נשימתה האחרונה, זו הזכות להתאבל עליה, כי מי שהקשיב לה עד הסוף יודע שהניצוץ תמיד היה שם. כמו בכל הזמן שעבר מאותם אלבומים קטנים ליודעי ח"ן ועד ימי האצטדיונים, ל-REM ומייקל סטייפ היה את היד על השאלטר של הנפש. נסו להיזכר ברגע הראשון ששמעתם את "Nightswimming", את מייקל סטייפ שר "אסור שהם יראו אותי עירום". REM בכלל לא ראו בגדים על בני אדם. רק לב.

      REM מתפרקת - עוד כתבות:

      הפירוק של REM - לא סוף העולם

      REM מסיימת את פעילותה - הסיפור המלא

      הרגעים הגדולים של REM

      ספיישל REM בוואלה! music

      בואו להיפרד מ-REM בפייסבוק שלנו

      האם תראה לי משהו שאף אחד לא ראה?

      REM בשנת 1991 (AP , raig Fuji)
      המכתב יצא לדרך. REM (צילום: AP)

      לרוב, בני אדם מפחדים ממי שרואה אותם כמו שהם ולא כפי שהם מתיימרים להיות. הם מוטרדים מהעובדה שהם לא תמיד שולטים במה שהם משדרים החוצה – פחד, חוסר ביטחון, שנאה עצמית, תשוקה, תקווה. מייקל סטייפ ניצח את החרדה הזו, מבלי לוותר על האופן הכירורגי שבו הוא פירק את הקיום האנושי. ב-31 שנות כתיבה, סטייפ הצליח לפצח את המצפון האנושי ולגעת בדיוק בנקודה שבה אדם מאזין לשיר ומבין שהוא מתאר באופן מקפיא את כל מה שעובר עליו כרגע. זה קרה במכתב של סטייפ ב-4 בבוקר לריבר פיניקס שלא נשלח אף פעם והפך ל-"E-Bow The Letter", הטקסט שבעקבותיו כל כך הרבה אנשים שאלו את הקרובים להם האם הם אי פעם יקבלו אותם כמו שהם ואם יש לחיים האלו בכלל מטרה. הנה, 4 בבוקר ועוד מכתב ל-REM יצא לדרך.

      נסה שלא לנשום

      מייקל סטייפ בפסטיבל זיגט (AP , Peter Kollanyi)
      רק הם הבינו. מייקל סטייפ (צילום: AP)

      REM היו הלהקה שאתה שומע אחרי שנכשלת בטסט ולפני שאתה חוזר לצבא; אחרי דייט שנכשל וארוחת חג שנשארת לבד; בסוף יום מחורבן בעבודה ואחרי עוד ערב שבו הסתכלת לשמיים וחיפשת כוכב אחד שיסכים לדבר איתך על רוקנרול. הם היו הלהקה שגרמה לך להבין את המשפט של עמית שהם על נירוונה, זה שאומר שאם מכונית זה הדבר הכי גדול שאדם יכול ללבוש, אז מוזיקה היא הדבר הכי גדול שהלב יכול להרגיש.

      גם בתקופות הכי גרועות שלהם, הקול הנשבר של סטייפ והחשמלית של פיטר באק הצליחו לגרום למי שהקשיב לאבד שיווי משקל. REM הצליחו לחבר אנשים אינטליגנטיים מכל שכבת גיל בזכות כישרון נדיר להיות אפיים מבלי להיות קיטשיים, לרגש מבלי להיות מניפולטיביים. "המקום הזה צריך אותי כדי להתחיל", שר סטייפ ב-"Oh, My Heart", השיר הכי יפה מאלבומם האחרון וזה שהוכיח שיש להם עוד מספיק נשק בארסנל כדי לסחוב לעוד 15 שנה. אלוהים, כמה שהמקום הזה היה צריך את REM.

      אל תדבר איתי על להיות לבד

      R.E.M (AP)
      בסוף נשארים עם התודה והדמעות בעיניים. REM (צילום: AP)

      בסוף הדרך, אפשר להסתכל על ארון הגביעים ש-REM הקימו בראש של אוהביה האמיתיים ולהבין שבאמת, הפירוק הזה הוא אכן לא סוף העולם כמו שהכרנו אותו. ממילא כמעט ולא נשאר שם מקום, בין "Murmur" ועד "Daysleeper". אבל אם יש תחושה אחת שרוב האנשים שמוזיקה מכתיבה להם את החיים לא נוטים להתייחס אליה, זו התחושה שמציפה אותך נוכח הידיעה ששיר חדש של אמן שהוא העולם בשבילך עומד לצאת. לא יהיה שיר חדש של REM לצפות לו. נשארנו רק עם הזכרונות הישנים מהפעמים שמייקל סטייפ, פיטר באק, מייק מילס וביל ברי ראו אותנו עירומים, ואנחנו אמרנו – ואומרים להם – תודה.