פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האחת שאני אוהב: הרגעים הגדולים של REM

      רגע לפני האלבום ה-15 של REM, וואלה! תרבות נזכרת ברגעים הגדולים של הלהקה האמריקאית, מהקליפ של "It's The End of The World" ועד "Nightswimming"

      *הפרויקט פורסם לראשונה ב-3 במרץ לרגל צאת האלבום החדש של הלהקה. עם פירוקה, אנחנו מביאים לכם אותו בשנית. תודה ל-REM על הכל.

      REM מתפרקים: הסיפור המלא על אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה

      לא מעט אנשים הרימו גבה למשמע הידיעה על אלבום חדש של REM. "הם עוד קיימים?" היא תגובה די שכיחה למה שפעם היה ה-אירוע של עולם המוזיקה. הסיבות לכך הן מגוונות: אלבומיה המאוחרים של הלהקה, בוודאי אלו שיצאו מאז עזב המתופף ביל ברי את הלהקה בשנת 1997, נחשבים לחלשים בדיסקוגרפיה בת ה-30 שנה של הלהקה; במקביל, REM החלו להופיע פחות ופחות ואם זה לא מספיק – הסטרוקס באמת נשמעו הרבה יותר רלוונטיים לחיים שלנו מהם.

      אבל רגע לפני האלבום ה-15 שלהם, "Collapse Into Now" (שנשמע לא רע בכלל בהאזנות ראשונות) שייצא רשמית בשבוע הבא, כדאי להזכיר שבכל זאת, REM היא אחת הלהקות הגדולות ביותר בתולדות הרוק העולמי, עם השפעה מכרעת על האופן שבו שירים נכתבים ומוגשים למאזין שמחפש קול מוסרי, כן ומרתק שאפשר יהיה להישען עליו.

      לכן, בתקווה שהשמועות אינן נכונות ולא מדובר באלבומה האחרון של הלהקה, וואלה! תרבות נזכרת בכמה מהרגעים היפים ב-30 שנותיה של REM. לא מדובר דווקא ברגעים הכי גדולים או הכי חשובים, אלא בבחירות אישיות של אנשים שמייקל סטייפ והחבורה מלווה את חייהם בתקופות שונות. גם אתם מוזמנים לחלוק את הרגעים הגדולים של REM בתגובות ובעמוד הפייסבוק שלנו.

      "Wolves, Lower", או השיר הראשון/שלומי צ'רקה

      העטיפה האחורית של האי.פי "Chronic Town" של REM (סריקה)
      סמליות שהיא שילוב מנצח. עטיפת "Chronic Town" (סריקה)

      יש משהו סמלי בלבחור את השיר שפותח את הדיסקוגרפיה הכל-כך מרתקת של הלהקה הזו. "Wolves, Lower" נכנס ברגע האחרון לאי.פי. הראשון והמעולה של הלהקה, "Chronic Town" והחליף את "Ages of you" שגמר בתור בי-סייד. במקור השיר נקרא סתם Wolves אך בצעד אופייני סטייפ הוסיף לכותרת פסיק ואת המילה Lower, כאילו כדי להוסיף אפיל מסתורי שתואם את הטקסט.

      בכלל, יש כאן את כל המאפיינים המוכרים והאהובים שלהם – גיטרת הריקנבייקר של פיטר באק מלווה בפריטה שכה מזוהה איתו, התיפוף המאד-צנוע אבל עדיין כל כך משמעותי של ביל ברי וכמובן הקולות של מייקל סטייפ ומייק מילס שחוברים יחד בפזמון לכדי שילוב מנצח.

      *שלומי צ'רקה הוא מאייר וסופר

      "It's The End of The World", או רוצה להיות חבר שלי?/ דנה קסלר

      עטיפת הסינגל של "It's The End of The World" של REM (סריקה)
      רוצים להיות חברים שלנו? עטיפת "It's The End of The World" (סריקה)

      כשאני רואה היום את הקליפ של “It’s the End of the World as We Know It (and I Feel Fine)” אני רואה ילד בבית נטוש שלא מוטרד מהאפוקליפסה, אבל כשהכרתי את הקליפ לראשונה בזכות תכנית המוזיקה האלטרנטיבית "120 דקות" משהו כמו שנתיים-שלוש אחרי שהוא יצא, גם אני הייתי ילדה. חשבתי אז שגיבור הקליפ הוא הילד הכי חתיך שראיתי בחיים שלי. בתור ילדה שרק מגלה את עולם האינדי, האטיטיוד הסלאקרי שלו הביע את כל מה שהרגשתי כלפי העולם. חלמתי שיהיה לי חבר כמוהו. בשנים שחלפו שכחתי איך קוראים לתרגיל שהוא עושה בסקייטבורד שלו בסוף הקליפ, ובטח שכחתי עוד כמה דברים חשובים.

      מצד שני, REM התרחקו מהמקום ההוא הרבה יותר ממני. אני מניחה שזה טבעי ובלתי נמנע. אני מצדי שומרת נאמנות ל-REM המוקדמים, של חמשת האלבומים הראשונים.

      "Bingo Hand Job", או ההופעה הסודית/אסף לבנון

      REM בשנת 1991 (AP , raig Fuji)
      מי שהגיע הרוויח. REM, מודל 1991 (צילום: AP)

      רוב חובבי המוזיקה בלונדון לא ידעו מה עומד מאחורי הפרסומים על הופעתה של להקת Bingo Hand Job ב-15 במרץ 1991. אלו שבכל זאת הגיעו למועדון הבורדרליין הקטן שבעיר ואמרו לקופאי את השם המביך, זכו לקבל הופעה נדירה וסודית של REM. הלהקה הופיעה שם שני ערבים ברצף, ימים ספורים לאחר לאחר צאת האלבום שעתיד להפוך אותה ללהיט העולמי התורן – "Out Of Time", שלכבודו כלל לא תוכנן סיבוב הופעות עולמי.

      זו היתה מעין הופעת "אנפלאגד" לחברים, שהאווירה הלא רשמית שלה אפשרה שורה של ביצועים משוחררים, כיפיים, מלאי הומור ובעיקר – יפים. היו שם גם אורחים (ביניהם בילי בראג, ששר עם מייקל סטייפ שיר אנטי מלחמתי בשם My Youngest" Son "Came Home Today. סטייפ "הקדיש" אותו לג'ורג' בוש הראשון ולמלחמת המפרץ) וקאברים מעניינים כמו You Ain't Goin' Nowhere של דילן, למשל.

      "מי שהיה שם – דיבר על ההופעה הזאת במשך שנים", נכתב על הופעת הבורדרליין הסודית באחד הספרים אודות הלהקה. מי שלא היה שם יכול להאזין לבוטלג שיצא מההופעה המיתולוגית ההיא ולקנא עמוקות. בספרו "בוטלגים – ההיסטוריה של תעשיית המוזיקה האחרת", הכתיר המחבר קלינטון היילין את ההקלטה הפיראטית הזאת כאחד הבוטלגים הטובים ביותר בשוק. בצדק, אגב.

      "Lotus", או הם לא גדולים מספיק/דוד רוזנטל

      עטיפת הסינגל "Lotus" של REM (סריקה)
      יש גם מסתייגים. עטיפת הסינגל "Lotus" (סריקה)

      הרומן שלי עם REM תמיד היה מוזר. אחרי ש-MTV הפכו את "Losing My Religion" לקליפ הכי טחון בכל הזמנים, לא יכולתי ולא רציתי לשמוע מהם, אבל אז הגיעו Near Wild Heaven" ומאוחר יותר "Lotus", שברשימה שלי נמצאים בטופ 50 של כל הזמנים. מצד שני, הרבה פעמים אני מרגיש שהם מתישים. אז איך להגדיר אותם? ענקים, אבל עדיין לא גדולים מספיק כדי שאשמע אלבום שלם שלהם.

      "Shiny Happy People", או זיכרון ילדות/שני גורקביץ'

      REM בקליפ של "Shiny Happy People" (צילום מסך)
      אז איך אמרת שקוראים לך? מתוך הקליפ של "Shiny Happy People" (צילום מסך)

      זה אולי לא יהיה השם הראשון שיקפוץ לראש כשישאלו אתכם איזה להיט היה ל-REM במקביל לחפירות זוכות הגראמי של מייקל סטייפ על אובדן הדת שלו, אבל כל מי שהיה פה בתחילת שנות התשעים מכיר את "Shiny Happy People". השיר שנשחק עד דק ברדיו הישראלי לא חמק גם מ-MTV שבדיוק הגיע לארץ, ושידר שוב ושוב את הקליפ שנראה כאילו לקחו אותו מפרק פוליטיקלי קורקט במיוחד של רחוב סומסום, עם סבאל'ה שמפדל באופניים, סטייפ בחליפת חרדל וכובע תואם והגיטריסט מייק מילס עם גשר בשיניים.

      ובישראל כמו בישראל, זה לא משנה שאת בכלל מעדיפה את "It's The End of The World As We Know It"; אם את ילדה חייכנית בשם שני, בקיץ של 1991 הכינוי שלך היה "ש?ני ה?פ?י פ?יפול".

      "Orange Crush" ו-"Crush With Eyeliner", או בין התאהבות לתאונה/אריאל קריל

      R.E.M (AP)
      אז איזו REM תקחו הביתה? (צילום: AP)

      שש שנים ושני אלבומים מפרידים בין "Orange Crush" ל-"Crush with Eyeliner" של REM. שש שנים ושני אלבומים שבהם לא היית יכול לחמוק מהלהקה הזו גם אם היית רוצה. ה-Crush הראשון, שיצא ב-1988, מסמן את כניסתם הסופית של סטייפ, מילס, באק וברי לתווך הקליטה של רדאר המיינסטרים; השני, מ-1994 – את יציאתם ממנו. בין לבין, האלבומים "Out of Time" ו-"Automatic for the People", על שלל להיטיהם, הפכו לפס הקול של תרבות המערב, עם השמעות בלתי פוסקות שינקו וחנקו כל טיפה מהחיוניות שהיתה טמונה בהם.

      לכן, במבט לאחור, שני ה-Crushים האלה הם מבחינתי התמצית המזוקקת של כל מה שהופך את REM לחד-פעמית: שני שירים שמילותיהם מגדירות את הגבול שבין קומוניקטיביות המנונית לסתימות פואטית, מוזיקה שהיא ז'אנר בפני עצמו, להקה שניצבת על התפר שבין הכרה רחבה לחוסר פשרות אמנותי. את שירי "Out of Time" ו-"Automatic for the People" אני כבר לא מסוגל לשמוע. את אלה שקדמו להם ואת אלה שבאו אחריהם - רובם אני כבר לא זוכר או לא מכיר. את "Orange Crush" ו-"Crush with Eyeliner" אני יכול לשמוע תמיד.

      "Daysleeper", או הנבואה שהגשימה את עצמה/עינב שיף

      עטיפת הסינגל "Daysleeper" של REM (סריקה)
      דייסליפפרררר, דייסליפפרררר. עטיפת הסינגל "Daysleeper" (סריקה)

      בגיל העשרה, למילים של "Daysleeper" אין הרבה משמעות, גם אם ההגשה של מייקל סטייפ בכל שירי REM כל כך טעונה ורגישה, שממילא שיר על חייו הקשים של האדם העובד (כפי ש-"Daysleeper" מדגיש) זהים לשיר על אהבה נכזבת. אלא שבשביל זה REM המציאו את הקליפ העצום שלו (בבימוי האחים סנורי האיסלנדים), שמורכב כולו מתמונות סטילס שמתעדות את סטייפ כאותו אדם שעובד במשמרות לילה וחייו מתהפכים לגמרי.

      קשה להסביר את זה, אבל בפעם הראשונה שראיתי את הקליפ הזה בכיתי. מהמילים הבודדות שהצלחתי לגרד מהשיר הזה הבנתי שמדובר באדם שעובד קשה והמרדף העיקרי בחייו הוא לא אחרי האושר, אלא אחרי שעות שינה. החגים שלו אינם חגים, נשים (או גברים) הם לא חלק מהמארג ומה שעומד ביניהם זה מחשב וכסא לא נוח, בוודאי הרבה פחות נוח מהמיטה.

      בגיל 12 איש לא מתכנן חיים כאלו, אבל ברגע ששמעתי את השיר הזה, ידעתי שאלו יהיו החיים שלי. עכשיו, עם הטקסט הזה וקולות הרקע מיוטיוב שמלווים את סטייפ כשהוא זועק "אני עובד בלילה", אני יושב על כסא לא נוח, עיניים אדומות מחגים אבודים, מסתכל על צג מחשב וחושב לעצמי על נבואות שמגשימות עצמן.

      "Nightswimming", או הימים שלא יחזרו/חמי אוזן

      R.E.M (AP)
      ניצחו את הטירוף. REM (צילום: AP)

      "Nightswimming" לא היה אמור להגיע כל כך עמוק. השיר בסך הכל מתאר חוויה מאוד ספציפית באמריקה הרחוקה, אבל גם מבלי באמת לקרוא עליה, אפילו סתם מלהאזין לפסנתר, הוא מצליח להגיע לנקודה הלא נראית בנפש. זו הנקודה שמחברת בין החברים של מייקל סטייפ בתחילת שנות ה-80 לבינך, שזו בעצם אחת הגדולות של REM: היכולת לנסח את אותה תחושה מורכבת, לעתים קשה, לרוב מבולבלת, של הילדים שגדלו לתוך אותה תקופה חדשה.

      רק מי שחווה פיזית את הטירוף של "Out of Time", שבימיו נוצר "Nightswimming", שבכלל יצא באלבום שלאחר מכן, "Automatic For The People", יכול להבין כמה זה לא טריוויאלי. הקליפים שלכדו אותך שלוש פעמים ביום, בבריכה, בטלוויזיה, בתיכון, יצרו מפלצת. REM, למרות ההצלחה ההמונית, לא התנתקו באלבום העוקב מהנפש המיוחדת ממנה הלהקה הקסומה נוצרה. שירים שהצליחו לגעת ברבים, אבל לא שכחו את היחיד, היחיד שגדל איתם אבל לא נעלם מעיניהם כאשר הם גדלו מעבר לכל פרופורציה הגיונית.

      נכון, השיר נכתב כבר בימי "Out of Time", אבל הוא לא היה אמור להישמע כך אחרי ההצלחה ההיא. הוא לא היה אמור לגעת ככה, להזכיר, לחשוב על ימים שהיו ואינם. ימים שלא יחזרו אבל נשמרו על הפסנתר של סטייפ.