אפשר למצוא מכנה משותף מובהק בין כל הסרטים העלילתיים שהוקרנו עד כה בתחרות המקומית של פסטיבל חיפה: לאף אחד מהם אין כוח משיכה מסחרי. לפעמים זה בגלל האיכות הקלוקלת של הסרט, לעתים זה מפני שהם מאתגרים או לא קומוניקטיביים. כך או כך, לפחות בזירה הישראלית, קשה להאמין כי יש להם אופק מעבר להקרנות פסטיבליות. וכך, התחרות החיפאית ממשיכה את המגמה שהתחילה כבר בירושלים. בהתאם לזאת, הפער שנסגר בשנים האחרונות בין הקהל הישראלי והקולנוע שלו הולך ונפער מחדש. יש בכך משהו קצת מדכא, אבל לכל הפחות אחד מהסרטים הללו היה לא רע בכלל.
מדובר ב"התפוררות", של תאופיק אבו-ואיל, שסומן כהבטחה גדולה הודות לעבודת הביכורים שלו, "עטאש-צימאון", ועתה נדרש להתמודד עם תסמונת הסרט השני. כדי לעשות זאת, הוא בחר בטקטיקה שבה נקט ערן קולירין מוקדם יותר בפסטיבל, עת התגלה כי הפיצ'ר השני שלו, "ההתחלפות", שונה לחלוטין מסרט הביכורים שלו, "ביקור התזמורת".
נוסף לכך, בדיוק כמו קולירין, בנה אבו ואיל את סרטו בצורה מהורהרת, מופשטת ומודרניסטית סטייל אנטוניוני. כמו כן, גם הוא התנער הפעם לחלוטין מסוגיות פוליטיות, מה שהפתיע לשלילה את המבקרים הזרים בפסטיבל לוקרנו, שלא היו מסוגלים להעלות על דעתם כי יוצר ערבי-ישראלי יתעניין בדברים אחרים מאשר הכיבוש.
פסטיבל חיפה 2011 - כתבות נוספות:
פסטיבל חיפה 2011: איך "ההתחלפות" של ערן קולירין?
פסטיבל חיפה 2011: ראיון עם כוכב "חוף מבטחים"
פסטיבל חיפה 2011: ראיון עם ג'ון מאדן, במאי "החוב"
פסטיבל חיפה 2011: ניר ברגמן יביים סרט על יונה וולך
פסטיבל חיפה 2011: מה אתם ראיתם בפסטיבל? ספרו לנו בפייסבוק
אבל הנה, עובדה שזה אפשרי הפוליטיקה אצל אבו ואיל אינה בין המדינות כי אם בין המינים, וההתפוררות שבשם הסרט מפרקת את מערכת היחסים של גבר ואשה.
אבו ואיל רותם את היכולות הקולנועיות האדירות שלו כדי לתאר את התהליך הזה בצורה מלנכולית, נוגעת ובסופו של דבר גם סוחפת. כך הוא משכיל לתאר כיצד האהבה מתפוררת אט-אט עד שהיא שוקעת לחלוטין בתוך מסך של חשיכה, מהסוג שמחכה לקהל בתום הצפייה.
יש בצפייה הזו משהו מייגע, אבל בסופו של דבר היא מתגמלת. הסיבה לכך היא שבניגוד ל"ההתחלפות", שבו גם נקודת המוצא וגם נקודת הסיום היו סתומות, הרי שב"התפוררות" ברור הרבה יותר ממה מנסים לברוח הגיבורים ומדוע, ולכן הבריחה שלהם חזקה ומעוררת הזדהות.
מן הצד השני של הסקאלה, הוצג במסגרת התחרות "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" (להלן "סימיקו") פרי עטו של אריק לובצקי, שבו מגלם ציון ברוך צעיר הנחוש הכל כדי להפיק בעצמו סרט.
"סימיקו" מנסה להשתייך למסורת מפוארת של סרטים העוסקים בתהליך יצירת הקולנוע. הצרה היא שרמת עשייתו כה ירודה, עד שהתוצאה מזכירה את מה שהיה קורה לו אד ווד היה מביים את הסרט על עצמו, ילדים בני 12 היו יוצרים את "סופר 8" ו"שיר אשיר בגשם" היה סובל מחוסר סינכרון בין קול ותמונה. כמו כן, משום מה מבקש הגיבור לביים דווקא קומדיה משונה ונלוזה ביותר על מעלליה של חשפנית, מה שמעמיד את הסרט על אודותיו באור מפוקפק ביותר. למעשה, ראוי יותר היה לקרוא לו "הפרוורסיה הענקית של סימיקו הקטן".
לא ברור מה חשבו מפיצי ומפיקי הסרט שהשקיעו בו והקרנות שתמכו בו. האם הם עשו זאת במחשבה שהוא יהיה להיט סטייל הבורקס של פעם? אם כן, הם צפויים להתאכזב, שכן כישלון "סלסה תל אביב" הטרי הוכיח כי הקהל לא טיפש, ובטח לא שש לקנות מוצרים מקומיים ברמה של סרטי קסטות משנות התשעים.
במסגרת התחרות הוקרן גם "אף פעם לא מאוחר מדי", סרט הביכורים של עדו פלוק, שהופק באופן עצמאי וגם מגדיר את עצמו כיצירת שוליים. דווקא בגלל כך, היה מאכזב לגלות כי מדובר בדרמה שגרתית למדי, המעמידה במרכזה את הנושא החביב על הקולנוע הישראלי בעת האחרונה מערכת היחסים בין אב ובנו. למעשה, ההבדל המהותי היחיד בינו ל"הערת שוליים" ו"מר פידלמן" הוא שאין בו סצינת משחק סקווש בכיכובו של נבו קמחי. מעבר לכך, הסרט ממחזר חומרים נדושים בצורה מייגעת למדי.
כל זה מצער גם מפני שפלוק מגלה בסרט יכולות בימוי מרשימות, ומיטיב להיעזר בצוות נהדר. בעיקר אמורים הדברים לגבי עבודת הצילום של איתי מרום, שמנצלת עד תום את כוחם של נופי ארץ ישראל, ותצוגת המשחק של נוני גפן, שיש לו נוכחות חזקה. אך בדומה לסרטים מקומיים רבים מן העת האחרונה, גם "אף פעם לא מאוחר מדי" נופל בגלל תסריט חלול וסתמי, שאף יש בו משהו אטום, מפונק, ילדותי וזחוח, כזה שאפשר להרגיש כי לא נתמך בידי ביקורת בונה בשלב ההיגוי. כפי שקרה בירושלים, גם הפעם כמעט כל הקולנוענים בתחרות המקומית כתבו לעצמם את התסריטים, וכשהיוצרים גם מרימים לקרן וגם רצים לנגוח, אין פלא שהרמות של התחרויות כה חלשות.
מחוץ לתחרות הוצג "ד"ר פומרנץ" של אסי דיין, שבו הבמאי מגלם בעצמו את התפקיד הראשי פסיכולוג הדוגל במנטרה שהחיים הם מחלה עם מאה אחוז תמותה, ובהתאם לכך דוחף את מטופליו לשים קץ לחיים מן המרפסת לביתו.
דיין משתמש בסיפור הזה כדי להזכיר מחדש כי הוא אחת האישיות המעמיקות והנבונות בעולם הקולנוע הישראלי, ואולי בתרבות המקומית בכלל. הדמות שהוא מגלם כאן היא בעצם בבואה שלו, ובהתאם לכך, בכל פעם שהיא פותחת את הפה משכיל הסרט לדון בצורה מבריקה בשאלות פילוסופיות.
הצרה היא שאת הגיבור מקיפה להקה של דמויות משנה נלעגות ואוויליות, למשל פרחה צעקנית בגילומה של צופית גרנט, כך שנוצר פער בלתי נסבל בין תשומת הלב המלאה של דיין לדמות שלו עצמו ובין הטיפול הגולמי שלו בשאר המרכיבים של הסרט. כתוצאה מכך, "ד"ר פומרנץ" נראה כאילו חיים בוזגלו ביים תסריט של ז'אן-פול סארטר. אגב, הסרט לא נכלל בתחרות מפני שהמפיק שלו, אייל שיראי, הוא במקרה גם המפיק של הפסטיבל, ובחיפה העדיפו שלא להיקלע לסקנדל סטייל מישל ריאק.
פסטיבל חיפה 2011: אסי דיין רוצה גם פרס נובל
במסגרת התחרות התיעודית המקומית של הפסטיבל, הוצג בו אמש "לאן נעלם משה גז?", סרטו של אבידע לבני על מי שנרשם בדפי ההיסטוריה כקולנוען הגרוע בתולדות התעשייה המקומית.
מה שעלול היה להיות כתבת מגזין מורחבת, ילדותית ומרושעת, הפך בידיו המיומנות של לבני ליצירה מרגשת, מרתקת ובלתי נשכחת על הצדדים השונים של התשוקה האינסופית לקולנוע, על הפנים האקסצנטריות של התרבות המקומית ועל העובדה שהזמן לפעמים לא מרפא את הפצעים, אלא רק מחמיר אותם. "לאן נעלם משה גז?" יוקרן בקרוב בסינמטקים ברחבי הארץ וגם בערוץ 8, ואז נקדיש לו כאן מקום נרחב יותר.
במסגרת הבינלאומית של הפסטיבל, הוקרנו בו שני סרטים שהגיעו היישר מן התנור של פסטיבל ונציה. הראשון שבהם היה "סוס אפל" של טוד סולונדז, שהתגלה כחלש בקריירה המפוקפקת גם כך של הבמאי.
בפעם הזו, ניסה הקולנוען להסתדר בלי הפרובוקציות שתמיד אפיינו אותו, ובראשן עיסוק בפדופיליה. על פניו, זה נשמע כמו כיוון חיובי, אך התברר כי סולונדז מתקשה לעורר עניין כשהוא לא מושך בצמה של הצופים. כתוצאה מכך, "סוס אפל" הוא מאותם סרטים שלא היו מוקרנים בפסטיבל קולנוע לולא השם של היוצר החתום עליהם.
כמו כן, אפשר היה להתרשם בפסטיבל מ"טרה פרמה" של עמנואל קריאלזה, שקטף בוונציה את הפרס הגדול של חבר השופטים וגם נשלח בידי איטליה לייצג את ארץ המגף באוסקר.
בדומה ל"חוף מבטחים" של אקי קאוריסמקי, שנחשף אף הוא בחיפה, גם "טרה פרמה" עוסק בהגירה לא חוקית, אחת השאלות שמטרידות יותר מכל את החברה האירופית העכשווית ובהתאם לכך גם את הקולנוע שלה. ההבדל הוא שב"טרה פרמה" יש את כל המאפיינים שנעדרו מ"חוף מבטחים" פסיכולוגיסטיקה, צדקנות, צקצקנות בלשון, חספוס מעושה וכיוצא בזה.
אך למרות כל אלה, חייבים לומר כי המניפולציות של הסרט עובדות. זה קורה בגלל שקריאלזה הוא אשף בכל הקשור לשליטה באמצעי המבע הקולנועי, כפי שכבר הוכח בעבודותיו הקודמות, בעיקר ב"המסע אל החלום". הודות לכך, גם כאן הוא מצליח להקנות לסרטו ממדים אפיים וליצור עוצמה דרמטית גדולה בחלק מהסצינות.
הקהל בחיפה הגיב באהדה ל"טרה פרמה", ובכלל נראה כי הוא סרט שמתחבב על קהלים רחבים, מה שכמובן מגדיל את סיכוייו להשתחל לחמישית המועמדים בטקס האוסקר. אגב, הקרנות הסרט בפסטיבל היו מלאות עד אפס מקום, ובכלל יש לציין כי אף שישראל חוותה שבוע יוצא דופן, האירוע היה מפוצץ באדם בדיוק כמו בשנים עברו. אם הפסטיבל כה גדוש בימים שכאלה, אפשר רק לדמיין מה יקרה בו ביום שנהפוך למדינה נורמלית.