בואו נניח לרגע בצד את כל הקלישאות על איך צריכה להיראות ביקורת על העונה החמישית של "בית הקלפים", שעולה היום לאוויר במלואה בארצות הברית (זמינה בישראל החל מה-31 במאי ב-HOT, yes וסלקום TV). אחרי הכול, כמה אפשר עוד לדבר על ה"אתגר הגדול" שמעמיד "עידן טראמפ" בפני סדרה שעוסקת בתככים ומזימות בבית הלבן? לא נמאס לכתוב ש"המציאות עולה על כל דימיון" או ש"כל מהדורת חדשות בטלוויזיה" מכילה, לכאורה, יותר סנסציות מעונה שלמה של ההפקה המושקעת של נטפליקס? הכול נכון, הכול חשוב, מיצינו. השאלה המעניינת באמת היא האם תפקידם של מליסה ג'יימס גיבסון ופרנק פולייסה, הכותבים הבכירים שנכנסו בעונה הזו לנעליו של יוצר הסדרה הפורש בו ווילימון, הוא אכן "להעמיד מראה אל מול פני המציאות", או שמא, חתרני ככל שזה עשוי להישמע, הם אמורים לעשות פשוט טלוויזיה טובה.
אם אתם נמנים על חסידי האפשרות הראשונה אתם כנראה צפויים להתאכזב. אמנם המציאות עדיין רחוקה מלעלות על כל דימיון - קשה, למשל, להעלות על הדעת נשיא וראש סגל שרוצחים אנשים במו ידיהם, בדם קר ובאופן סדרתי - אבל אין ספק שהזירות הפוליטית, התקשורתית והמודיעינית בארצות הברית של ימינו הן מטורללות פי כמה וכמה מכפי שהיו לפני שנה ורבע, כאשר החלה והסתיימה העונה הרביעית. חוץ מזה, תגידו מה שתגידו על בני הזוג הנשיאותי קלייר ופרנסיס אנדרווד (רובין רייט וקווין ספייסי), אבל אין להכחיש שיש להם קלאסה, אלגנטיות ומודעו?ת-עצמית שלא בהכרח מאפיינות את נשיא ארצות הברית המכהן. במובן זה, ואף על פי שיוצרי הסדרה היו צריכים, מן הסתם, לערוך בה לא מעט התאמות בעקבות אירועי החודשים האחרונים, "בית הקלפים" נראית היום, יותר מתמיד, כמו סדרת מדע בדיוני ולאו דווקא מהסוג הדיסטופי.
לעומת זאת, אם חשקה נפשכם בסדרת טלוויזיה מותחת, מהנה ומאתגרת שמציגה באופן בוטה ולא מתנצל, גם אם לעתים קרובות מוקצן ומוגזם, כמה מן הנדבכים המהותיים והסמויים מן העין של המערכת הפוליטית ושל הקשרים בין הון ושלטון בארצות הברית - כאלה שהיו שם זמן רב לפני טראמפ ויהיו שם זמן רב אחריו - קרוב לוודאי שתיהנו גם מהעונה החדשה של "בית הקלפים". לא נחלק לה ציונים בשלב זה כי אי אפשר לשפוט עונה שלמה של סדרה רבת תהפוכות כזו על סמך צמד הפרקים שסופקו לעיתונאים לצורך צפייה מוקדמת. אין להוציא מכלל אפשרות הידרדרות של הסדרה בשלב מאוחר יותר של העונה, כפי שכבר קרה לה בעבר. ועם זאת, אותם שני פרקים ראשונים (שניהם בבימויו של דניאל מינהן) הם "בית הקלפים" במיטבה - מותחת, תזזיתית, עתירת אינטריגות וממכרת כמו שוקולד. גם הפעם עומדת הסדרה בהצלחה רבה במבחן מדד הבינג' - קשה להעביר במילים את תחושת התסכול של מי שרגיל לצפות בכל פרקיה בזה אחר זה כאשר הוא מבין שיצטרך להמתין לפרק הבא במשך שבוע שלם, כאילו השנה היא 2012 ולנשיא ארצות הברית קוראים ברק חוסיין אובמה.
העונה הזו נפתחת בדיוק בנקודה שבה הסתיימה קודמתה: שבועיים לפני הבחירות שבהן עתידים להתמודד פרנק וקלייר על משרות הנשיא וסגניתו מטעם המפלגה הדמוקרטית. אם לא די בחקירת השחיתות הפוליטית שמטילה צל כבד על מועמדותם של בני הזוג, פעילים של ארגון הטרור האיסלאמי ICO (המקבילה הבידיונית לדאע"ש) מוציאים להורג אזרח אמריקני בשידור ישיר בעקבות משא ומתן כושל עם פרנק. ברגעי הסיום של העונה הרביעית, מיד לאחר שהם מסיימים לצפות בעריפת ראשו של בן הערובה האומלל, פונים האנדרוודים הזועמים אל המצלמה ומכריזים ש"אנחנו לא נכנעים לטרור, אנחנו יוצרים את הטרור". נאמנים להחלטתם זאת וחדורי רוח קרב, פותחים השניים את העונה הנוכחית במלוא הקיטור, נחושים להפוך את המתקפות עליהם לנשק יום הדין נגד יריביהם הפוליטיים.
קלייר ממתגת את עצמה כדמות אימהית ורגשנית החרדה לשלומם של אזרחי ארצות הברית, ובאותה נשימה תוקפת את התקשורת ומאשימה אותה בהתמקדות בחשדות הפליליים נגד הנשיא במקום בסכנת הטרור הברורה והמיידית. פרנק מציג את עצמו כמר ביטחון - מנהיג נחוש, ערכי ואחראי שביטחון האומה נמצא בראש מעייניו ושלמענו הוא מוכן להקריב את טובתו האישית ואף לכופף את הכללים הקיימים. ביחד עם להקת החנפנים והמקורבים אומרי-ההן שלו יוצא פרנק מגדרו בניסיון להתסיס את העם וליצור אווירה של משבר חמור שאותו, כמובן, איש מלבדו לא יוכל לפתור, ובייחוד לא יריבו הרפובליקני הצעיר, מושל ניו יורק וויל קונוויי (ג'ואל קינמן המצוין, "ההריגה"). העובדה שקונוויי הוא גיבור מלחמה אהוב ומעוטר, בעוד הרקורד שלו עצמו מסתכם בלימודים במכללה צבאית, לא מונעת מפרנק לעצב כרצונו את תמונת המציאות שאותה הוא מטיח שוב ושוב בפני קהל הבוחרים בעזרת מגוון מרשים של מניפולציות, תחבולות, שקרים ועבירות קלות וחמורות.
לא נחשוף כאן פרטים על העונה הזאת מחשש לספוילרים, אבל ברור שלפחות פרקיה הראשונים עתידים לעסוק בהרחבה במערכת הבחירות ובקרב המוחות בין קלייר ופרנק אנדרווד לבין המושל קונוויי ובת זוגו הבריטית האנה (דומיניק מקאליגוט), ונראה שאת שני המתמודדים על הנשיאות עתידים לרדוף שדים מעברם הרחוק. נושאים נוספים שצפויים לזכות להדגשה הם המתח שבין זכויות הפרט וביטחון האומה, על רקע ניסיונות הנשיא לכפות על המדינה מצב חירום שכולל מגבלות חמורות על כניסת זרים והצבת חילות מצב ברחובות הערים; היריבות בין מזכיר העיתונות הנכלולי סת' גרייסון (דרק ססיל, שנראה בעונה הזו חיוור וחולני מתמיד) וראש הסגל עלוב הנפש דאג סטמפר (מייקל קלי); יחסי הכוח, שיתוף הפעולה והקנאה בין פרנק וקלייר, שהזוגיות ההרמונית שלהם נדמית שברירית מתמיד לאחר פרידתם הזמנית בעונה הקודמת; האפשרות שפרנק יזכה בבחירות אבל ייאלץ לעזוב את תפקידו בנסיבות בריאותיות או פליליות, מה שיגרום לקלייר לתפוס את מקומו ולהפוך לנשיאה הראשונה של ארצות הברית (מדע בדיוני כבר אמרנו?).
מסע הצלב של ה"וושינגטון הראלד" והעיתונאי טום המרשמידט (בוריס מקגיוור) נגד הנשיא ובני ביתו נמשך אף הוא; התככים ונקיפות המצפון מבית היועצת הפוליטית ליאן הארווי (נב קמפבל) ומדען הנתונים איידן מקלן (דמיאן יאנג); התמודדות ממשל אנדרווד עם איומים אמיתיים ומזויפים של טרור סייבר; ולמרבה הצער גם הרומן בין הגברת הראשונה לבין הסופר וכותב הנאומים הנשיאותיים תומס ייטס (פול ספרקס, "אימפריית הטיילת"). אמנם השפעתה של מערכת היחסים הזו על נישואיהם הפתוחים של פרנק וקלייר ועל מידת הקרבה והאמון ביניהם היא מעניינת מאוד לכשעצמה, אבל ייטס הוא לא דמות מעוררת השראה ולפחות בצמד פרקי הפתיחה מוענק לו משקל רב מדי על חשבון דמויות מסקרנות בהרבה.
אז עם או בלי קשר לאיש העסקים הניו יורקי שמתגורר כיום בשדרות פנסילבניה 1600, אתם מוזמנים לקחת לעצמכם 700 דקות פנויות, לצפות בעונה החמישית של "בית הקלפים" ולהתענג על המציאות המטורפת שמתוארת בה, ושיכולה להתקיים רק באמריקה, אם בכלל. הרי במציאות לא סביר שתשמעו על מנהיג של מדינה דמוקרטית שמנהל אותה במשותף עם רעייתו; שמזלזל בכל היבט של שלטון החוק; שמסיט בקביעות ובאופן שקוף למדי, באמצעות ספינים שונים ומשונים, את תשומת הלב הציבורית מהחקירות שבהן הוא מסובך; שמצמצם את הדיון בבעיות המהותיות של החברה לכדי נקודה אחת בלבד - המצב הביטחוני - ומשווק את עצמו כמבוגר האחראי וכאדם היחיד בסביבה שמסוגל למנוע מארצו לטבוע בגל עכור של טרור ואלימות; שמסית את הציבור ללא הרף נגד אויבים אמיתיים או מדומיינים, מבית ומחוץ, ומשסה מגזרים שונים זה בזה תוך שימוש ברטוריקה של אחדות ושל פטריוטיזם; שמשקר לאומה בריש גלי במטרה להבטיח את ניצחונו בבחירות; שתוקף חזיתית את התקשורת; ושמטרתו הבלעדית, כך נראה, היא לשרוד בראש הפירמידה במשך זמן רב ככל האפשר, בלי שום קשר לחזון או לתוכניות ארוכות טווח. איך אומרים, כל קשר למציאות מקרי בהחלט.