ג'ינג'ית עם אופי: "אן" לוקחת את הקסם של "האסופית" אל המאה ה-21

    העיבוד המודרני של נטפליקס לספר האהוב מבדל את עצמו מהגרסאות הקודמות, בזכות האופי הקודר, הבחירה האמיצה בשחקנית לא נאה והטון הפמיניסטי. החלק האחרון דווקא נראה מעט מאולץ ומנוגד לאופי של הספר, אך הוא לא מצליח לפגוע בהנאה הגדולה מהסדרה

    • אן
    • האסופית
    מיכל פיטובסקי
    חלומות על שמלה עם שרוולים. אמיבת' מקנולטי מתוך "אן" (צילום: יח"צ)

    העולם לא שבע מאדפטציות לספר "האסופית" של הסופרת לוסי מונטגומרי, המתאר את קורותיה של היתומה אן שרלי. מאז שהתפרסם בשנת 1908 והפך לרב מכר בינלאומי, הרומן הראשון והמשכיו נמכרו בלמעלה מ-50 מליון עותקים, וזכו לאורך השנים לסרטים, סדרות אנימציה, קומיקסים ועיבודים בימתיים. העיבוד הזכור ביותר הוא המיני סדרה הקנדית המצליחה משנות ה-80, שגם שודרה בישראל, וייצגה בדמיון הקולקטיבי של דור שלם את אן שרלי עוד יותר מסדרת הספרים. על הקרקע הזאת החליטו בנטפליקס לקחת את המושכות ולהפיק אותה מחדש. הם הפקידו את הסיפור לכתיבתה והפקתה של מוירה וולי בקט, אחת הכותבות של "שוברים שורות". שידוך מפתיע.

    הסיפור של אן שרלי פורס את בעיות ההתבגרות האופייניות הניצבות בפני נערות. היתמות של אן מדברת ללב כל נערה שחשה ניכור וניתוק מהוריה באותו הגיל. הוריה המאמצים של אן, מת'יו ומרילה, הם למעשה אחים שבכלל התכוונו לאמץ נער שיעזור להם בחווה, ונכנעו לקחת את אן לנוכח מצבה הנואש. מרילה מנהלת את היחסים עם אן בקשיחות. דורות של נערות זיהו במרילה את כל הרגעים הקשים שבהן הן היו רוצות משהו ונתקלו בקשיות לב, לעתים מדומיינת, מצד ההורים. כל יתר המאפיינים הזכורים של סיפורה של אן - החברות האמיצה עם דיאנה, הפלרטוט שאינו מודע לעצמו עם גילברט, החלומות שלה על שמלה עם שרוולים תפוחים ופנים יפות יותר, ההתכסחויות וההתנגשויות עם מבוגרים בסביבתה - כולם בנויים לתלפיות כמו תמצית טיפוסית של הגיל.

    עוד באותו נושא

    שובה של האסופית: אן שרלי חוזרת לכבוש את הלבבות

    לכתבה המלאה
    נטפליקס מפיחה חיים בחומרים הלעוסים (צילום: יח"צ)

    תהיתי מה נטפליקס יעשו עם החומרים הלעוסים האלה. כבר בפתיח המאויר והקסום של הסדרה אפשר לראות שהם נותנים לקלאסיקה הזאת בעיטה בישבן לכיוון המאה ה-21, לטוב ולרע. השחקנית הראשית והמעולה, אמיבת' מקנולטי (האם זה לא שם שאן שרלי הייתה רוצה לעצמה?), שונה מרוב האן שרליות הקודמות במאפיין אחד בולט: היא לא יפה. מקנולטי, שחקנית אירית, רזה ועזת מבע, לא דומה לאן עגולת הפנים שמתנוססת על האיורים בכריכות הספרים הישנות. היא כן דומה להפליא לתיאור של אן בספר. ציפיתי שזה יעיד על הצמדות גדולה למקור, אבל התבדיתי, הסדרה לוקחת לא מעט חירויות בכל הקשור לרומן.

    לפיזיות של אן יש לפחות שני הסברים. הראשון הוא שמקנולטי היא כישרון מפתיע בגיל צעיר, עושה רושם של שחקנית שהופיעה הרבה על במת התאטרון, אבל בקרדיטים שלה מצוינות רק הופעות בטלוויזיה האירית. הסדרה נשענת היטב על כתפיה הקטנות. ההסבר השני לבחירה באן כעורה הוא שנטפליקס בחרו להתמקד בצדדים המחוספסים והאפלים יותר של אן שרלי, כמו גם הרגשניים והסחטניים. וכשאן מקוננת שוב ושוב שהיא מכוערת ופשוטה, הלב יותר נחמץ כשזה נכון.

    עוד באותו נושא

    אוכל למחשבה: "13 סיבות" הרגישה והיפהפיה מתעלה בזכות האותנטיות

    לכתבה המלאה
    שונה ומעולה. אמיבת' מקנולטי (צילום: יח"צ)
    לפעמים היתמות של אן מזכירה יותר רומנים של המאה ה-19, למשל של דיקנס, מאשר את הסגנון של מונטגומרי. וולי בקט הופכת אותה לילדת רווחה, ואנו מזהים בה לפתע את כל הילדים העקורים שבעולם, אם רק אותם ילדים היו מתבטאים יפה כל כך

    לעומת הרומן של מונטגומרי, שהוא יותר קליל ואפיזודיאלי (אן מטפסת על הגג, אן משתכרת בטעות עם דיאנה וכו'), וולי בקט נותנת לסיפור טוויסט. היא מתרכזת בטראומות של אן מימי יתמותה ובעומק המצוקה שלה כאסופית. לפעמים היתמות של אן מזכירה יותר רומנים של המאה ה-19, למשל של דיקנס, מאשר את הסגנון של מונטגומרי. וולי בקט הופכת אותה לילדת רווחה, ואנו מזהים בה לפתע את כל הילדים העקורים שבעולם, אם רק אותם ילדים היו מתבטאים יפה כל כך. הלא אן שרלי היא דמות שובת לב. הדמיון, החוכמה, התאווה לרומנטיקה, הסקרנות העזה לגבי האחר, התחושה שהעולם בחוץ מלא בסיפורים נפלאים, שהוא עשוי מצבעים עזים, החברות עם חיות ועצים מרוב בדידות. אן סובלת מתסביך אלוהים קל, היא רוצה להגדיר ולמשג בעצמה את העולם לפי הפנימיות שלה, ולא לקבל את ההגדרות האפרפרות של אחרים.

    אחרי שהאחים מת'יו ומרלה מחליטים לאמץ את אן, הסיפור הופך בבת אחת לאפל וטרגי פחות. וולי בקט התמידה עם הכיוון האפלולי, בכך שהתרכזה בקושי של אישיות כמו של אן להתנהל בעולם של סחים. כלומר, עולמם הוא סחי במושגים של ראשית המאה ה-20 בקנדה: פוריטני, צנוע, מעריך עבודה קשה, מלא כללים חברתיים, שתקני ונוקשה. הילדה הפלאית הנ"ל צריכה לחיות בעולם הזה בחוסר התאמה איום. הברירות האחרות שלה, למשל להיות שפחה יתומה של משפחות עניות ברוכות ילדים, אין קוסמות בהרבה.

    זהו גם מאפיין מובהק של גיל ההתבגרות, כלומר הדילמה בין חוסר התאמה אכזרי לעולם לבין חיים מדורדרים וגרועים עוד יותר. אבל האנשים העגמומיים האלה גם כן מתרשמים מאן, ורואים שיש להם עסק עם אישיות שלא נתקלו בכמותה מעולם. זה החוזק האופטימי של הסיפור, שאיננו תואם כל כך את האופי הפסימי של הטלוויזיה בת זמננו. הוא מה שהופך את הסיפור של אן שרלי למושך כל כך, היסטורית. חרף הניסיונות של וולי בקט לדכדך את הסיפור, היא גם נותנת לו להאיר ואפילו מעצימה את אורו. אני למשל זכרתי את מרילה כמכשפה איומה. מרילה של וולי בקט מעוררת אמפתיה והזדהות, אישה ערירית שלא יודעת לגדל ילדים, ולפתע מתמודדת עם מאומצת פראית תחת חסותה. אבל אולי ההזדהות הפתאומית שלי עם מרילה היא גם עניין של גיל.

    האופטימיות של הסיפור עומדת בסתירה לפסימיות של הטלוויזיה בת זמננו (צילום: יח"צ)

    בסך הכל אהבתי את הכיוון שנטפליקס לקחו את הסיפור, חרף החריגות מהמקור. לדעתי הוא הפך למעניין יותר עבור צופה בן זמננו, וספציפית עבור נערות עכשוויות, שמי שנתקל בכמה מהן אולי שם לב - הן נמשכות לסיפורים מורבידיים. הסדרה מאפשרת לקהל רב גילאי ליהנות מהסדרה ולחוות מחדש את גיל ההתבגרות, גם אם הצופה כבר שכח כמה מן הטרגדיות הכרוכות בו. היא אסתטית, משוחקת היטב ויש לה קצב מותח. אם יש דבר אחד שהפריע לי בחירויות שהכותבת לקחה בסיפור, זה במסרים הפמיניסטיים הברורים המופיעים בסדרה. אן אולי יכולה להיחשב כדמות פמיניסטית: נערה עצמאית, דברנית, דעתנית, שמוצאת את מקומה בעולם. אך הסממנים של פמיניזם מובהק, כגון ריבים אודות היותה טובה כמו הבנים, או שמרילה הזקנה מתחילה לחוות התעוררות סופרג'יסטית, הרי זו תוספת גמורה בת זמננו. אפשר לדמיין אמא חובבת נטפליקס שמשכנעת את בתה לשבת ולראות איתה את הסדרה, מרוצה מן המסרים הללו. דווקא בהיבט החינוכי הזה אני לא יכולה שלא לחשוב שיש עיוות היסטורי, שמייצר מצג שווא של התקופה. האם זה לא יותר פמיניסטי לספר לנשים ונערות ב-2017 איך העולם באמת נראה לפני 110 שנה, והאם אן לא הייתה מעדיפה את ההשכלה הזאת?

    חוסר ההיצמדות לטקסטים ולקווי העלילה של הספר, גורם לסיפור לצאת קצת מכלל שליטה בפרקים המתקדמים. הדיאלוגים נשמעים כמו מתוך דרמת נעורים כלשהי, כשהדמויות הן מעין מנח אסתטי עבורם, בתלבושות היסטוריות ובנופים קסומים. וזה חבל. למשל, ריב בין גילברט לחבריו הבנים מדובר בסלנג עכשווי לגמרי, וכמה שיחות בין אן לנשים המבוגרות בחייה נשמעות כמו מניפסט חינוכי פרוגרסיבי. אם זה ישכנע נערות לקרוא את הספר, בתקווה למצוא שם ניצנים של פמיניזם ואפילו רומן לסבי מרומז, הן עשויות להתבדות.

    אבל בסיכומו של דבר, הסדרה מחזירה אחורה לגיל שבו קראנו את אן שרלי, הוקסמנו והזדהינו. אילו הסדרה תצליח לקרב קוראים וקוראות חדשים לספר, כמו שעשה העיבוד בשנות ה-80, כמעט כל האמצעים כשרים.

    עוד באותו נושא

    קיטש ישר לוריד: "13 סיבות" עושה את העבודה אך נטול עומק

    לכתבה המלאה
    (צילום: יח"צ)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully