"מלבד הדוס, לאן הם חושבים שכל הטינופת תעבור?"
(כריס אלסטון)
פרק כמו "למה אני?" ממחיש כיצד הגישה האיטית של "הצמד" מניבה פירות. לנגד עינינו מתרחש שינוי טקטוני שאם לא היינו מכירים לעומק את העולם הזה, לא היינו מעריכים את עוצמתו ואת השפעתו על הדמויות. כמעט כולן נאלצות לחפש בו את מקומן. "למה אני?", שואל וינסנט את רודי. למה הוא זה שנבחר על ידו. העובדה שהקושיה הזו מתנוססת כשמו של הפרק מעידה על כך שגם יתר הדמויות מתחבטות בה, ושהתהיות והתעיות של וינסנט הן גם מנת חלקן. אין להן ברירה, רובן המכריע פיונים במשחקים של אחרים.
מדובר כזכור בשינוי שמגיע ממרכזי הכוח הגדולים ביותר: בתי המשפט הודפים תביעות על תועבה, ובמקביל הנחיות מבניין העיריה מורות לסלק את הזונות מהרחוב אל מבנים סגורים שבהם לא יפריעו בעינם של התיירים. התנודות האלה בהכרח טורפות מחדש את הקלפים ומותירות בצדי הדרך נפגעים. קחו למשל את המלון שאליו היו מובילות את הזונות ב'דוס' את הלקוחות - בבת אחת ומסיבות שאין לו שום שליטה עליהן, הוא מפסיד עתה חלק גדול, ייתכן שאפילו קריטי, מהכנסותיו. ואפשר שזה עוד לא המצב אצל סרסורים כמו לארי, רודני, סי-סי, רג'י לאב וריצ'י העדין, אך גם הם מרגישים את ידיהם הולכות ונכבלות.
בשלב הזה סי-סי עדיין יכול לבוא לסט של סרט פורנו, לעשות שרירים ולומר את המילה האחרונה ("אתם מוזמנים עכשיו להפעיל את המצלמה המזוינת"), אבל בעולם המשתנה הזה, איזה מקום בדיוק יישאר לסרסורים? אם בעבר הוא יכול היה לאיים על לורי שאילולא תעבוד איתו תמצא את עצמה מוצצת פינים תמורת פרוטות בבתי קולנוע זימתיים, עכשיו יש לה אופציות בטוחות בהרבה. ככל שהמציאות החדשה תתבסס, כך כבר לא תזדקק לסרסור גדול ומפחיד שיגן עליה תמורת רוב הכסף שהיא מרוויחה. תהיה לה אפשרות להסתגר מול מצלמה מוקפת באנשים, או ב"מכון עיסוי" עם אנשים כמו פרנקי השחור ששומרים על הסדר.
זו אשליה כמובן. אנחנו יודעים את זה כי גם ב-2017 הזנות לא הפכה למקצוע נחמד ואדיב. לא כלפי הנשים שנאלצות לעסוק בו, מכל מקום, חלקן מוברחות בעל כורחן ומועבדות בכפייה. השוט האחרון בפרק הזה כמו נועד לעשות את ההבחנה הזו - דרלין נכנסת לחדרון במכון החדש של וינס, וזוהי הפעם הראשונה שבה אנחנו רואים מבפנים את הפינות שמוקצות לזונות. העיצוב הסגפני מקנה תחושה של תא כלא. בין אם זה תחת ידיו של סרסור ברחוב ובין אם זה במקום מסודר עם שורה של גברים גדולים בדרך אל הדלת, נוצר רושם שעבור הנשים כאן מדובר בשינויים קוסמטיים.
ברגים במכונה
כך או כך, "בלי סרסורים", כפי שאומר וינס לרג'י, רודני ולארי. "לא משהו אישי, הוראה מגבוה". זה בדיוק העניין - הוראה מגבוה. הפרק הבהיר לנו בלי צל של ספק מי מתפעל את כל השינויים האלה, הן במכונים והן בצילומים. נדרשים כנראה גופים מאורגנים כמו של זה המכונה בפירוש "פשע מאורגן", על מנת לקבל הזדמנות כזו ולהרים אותה לתפארת. הבוס של רודי פיפילו אחראי על מכוני ליווי; מאטי "הסוס" - הבוס המתחרה שרודי התעמת איתו בפרק (אדם אמיתי, אגב) - ישב בבית המשפט לצד הארווי ווסרמן, כלומר הוא זה שמממן את האופרציה שלו. מדובר בטיפוסים שמוטב לאנשי הרחוב לא להיכנס איתם לעימותים, ומצד שני המשטרה לא מותירה ברירה אלא להכניס את הבנות שלהם למסגרות הללו.
אז הסרסורים משתפים פעולה, בלית ברירה, בלי להבין לגמרי לאן כל זה הולך ומה יהיה תפקידם. לארי מנסה לנצל את היתרונות של העולם המשתנה ולשכנע את דרלין להצטלם לסרטים, אבל הוא בכלל רואה בזה מקפצה, פרסומת לדבר עצמו - סקס עם לקוחות. דרלין, כך נראה, הרבה יותר מפוכחת ממנו, אם כי גם היא לא מעלה על דעתה עד כמה מוצדקת החרדה שלה מכך שסרטים שלה יצופו עשרות שנים אחרי כן. אז היא בוחרת במכון, אך שתי הבחירות האלה משאירות את הסרסורים בחוץ, גם אם הם עדיין מרוויחים על זה כסף, וגם אם הם עדיין שולטים בגורלותיהן של הנשים הללו. לפי שעה אמנם וינס ובובי נעזרים בהם כדי לאכלס את המקום, ובטוח שנחמד לאנשי המכון לקבל מהם מחיר פיקס בלי שיצטרכו לדרבן את הבנות לעבוד, אולם בסופו של דבר נוכחותם של הסרסורים נראית כמו תיווך מיותר, והתוכנית העסקית הזו יכולה להשתנות בקלות. נשאלת השאלה אם ואיך הסרסורים יילחמו לשמור על מקומם.
ואנחנו יכולים לנחש איך זה ייגמר. כמו שנגמר כמעט כל סיפור של עסק קטן כשהוא ניצב מול כוחות קפיטליסטיים גדולים. "מתי אי פעם השארנו דולר כדי שמישהו אחר ירים אותו?", שאלה קנדי בפרק השלישי. ובפרק הראשון עשתה לנער מתבגר שיעור מזורז על המקצוע שלה - זהו סחר חליפין לכל דבר, מה שמנחה אותו הוא הכסף בסופו (או בתחילתו) של התהליך. ככה זה גם עכשיו, רק בגדול. לשאלתו של השוטר אלסטון המתנוססת למעלה - הטינופת תעבור אל חדרים נסתרים, תהפוך שם לתעשייתית ותניב הרבה כסף.
בואי איילין
בעוד המקום שלהן מתערער, הראשונה מבין הזונות שמצליחה לנצל קצת את התמורות היא איילין. כרגע היא אמנם לא מצליחה להשתחל לתפקיד משמעותי מלבד לפני המצלמה, אולם אין ספק שגם זה כבר עושה איתה חסד. היא נראית טוב בהרבה מאשר עד לפני חודש ומשהו. לא רק בגלל החבלות שהיו אז בפניה, אלא עכשיו כשהיא עובדת בימים ויכולה לישון בלילות, היא גם נראית חיונית וצעירה יותר, בלי הלאות התמידית שעוטפת אותה.
גם יחסיה עם הארווי ווסרמן יפים. למרות העובדה שמדובר בתעשייה נצלנית, ביניהם לא ניכר בכלל משהו כזה, בטח ובטח שלא כסרסור והעובדת שלו. להפך, נראה שהוא מעריך אותה, מכיר בחוכמתה ושאיכפת לו ממנה. גם כשבסוף הפרק הוא מפנה אותה אל הג'וב החדש בלית ברירה, הוא עושה זאת מתוך רגשות אשם עמוקים ובידיעה שמדובר בחרא של מלאכה, אם כי לפחות לא בתנאים שהיו לה לפני כן. אם איילין תישאר בקרבת הארווי והאפשרות תינתן, סביר להניח שהוא אכן יתן לה ג'וב בכיר יותר. כפי שהיא המחישה עם לורי, הקשרים שלה גם יכולים לסייע להם.
עד שתצליח להתברג לתפקיד משמעותי יותר, איילין לא מבהירה לאמה שהסרטים שהיא מדברת עליהם הם פורנו. זה כמובן הדבר הנבון והמתבקש לעשות, מה שרק מחדד את הביזאריות בכך שהאם ידעה על מלאכתה כפרוצה. למה לא הסתירה ממנה גם את הפרט הקריטי הזה? למרות זאת איתה היא ביחסים טובים, מה שלא ניתן לומר על אביה. ידענו שאיילין נמנעת מלפגוש אותו, כשאמה התקשרה אליה בעבר להזמין אותה, היא הדגישה שאביה יצא לנסיעת עסקים כך שהשטח פנוי. הפעם כשהוא מגיע הביתה במפתיע, איילין ממש נמלטת מהמקום בהיסטריה ומסננת משהו על היחס שלו אל אחיה. האם כל יחסה העוין כלפי אביה נובע בכלל ממשהו שלא היא עצמה ספגה? או שמא גם איילין וגם אחיה סבלו ממנו? אולי עוד נגלה, אם כי ביצירות של דיוויד סיימון גם זה לא בטוח.
האריה ער הלילה
יותר מאשר בעבר ייצגה גם המוזיקה את העולם ההולך ומשתנה. וינס, אבי, בובי ופרנקי - את כולם ראינו מאזינים לרדיו, מחליפים תחנה או בוחרים שיר בג'וקבוקס. הבולט מבין אלה היה כמובן הבחירה של בובי, שהובילה לסיקוונס של מעצרי הזונות והסרסורים וגרירת רכבי היוקרה שלהם, השטרות והתכשיטים מושלכים על רצפת המדרכה. השיר שבובי בחר על הסקאלה היה "These Ain't Raindrops" של זמר הסול ג'יימס קאר מ-1967. מאוחר יותר במכונה ב"היי-האט" בחר פרנקי בשיר "The Lion Sleeps Tonight" בגרסת להקת הטוקנס מ-1961 - שיר ששורשיו נטועים באפריקה כבר מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת, ועיבודו המוקדם ביותר בארה"ב היה בראשית שנות החמישים. ברדיו אצל וינס כשהיה במיטה עם אבי נשמעה גרסתו של ג'וני ריברס מ-1967 ל-"Baby I Need Your Loving", חידוש מתקתק לקלאסיקה של הפור טופס מ-1964.
הבחירות האלה אמנם קרובות כרונולוגית ל-1971, אך הן מייצגות תקופות נושנות, לכאורה נקיות יותר. "את אוהבת את המוזיקה הזו?", שואל וינס המותש את אבי במיטה. היא לא, וכשהיא מחפשת בעצמה היא נוחתת על "Pale Blue Eyes" של ולווט אנדרגראונד מ-1969, המתאר את הרומן שלו עם אשת איש. וינסנט מהסה את אבי כדי להקשיב לשיר. עם כל חיבוטי הנפש שלו, הוא נותן הזדמנות גם לדברים העקומים החדשים. כאילו שיש לו ברירה. כאילו שיש למישהו מהם ברירה.
קטנות
שוב ניכרת הרעות והקהילתיות של הביבים, ושוב זה מקסים. מלבד הארווי ואיילין גם השיחה בין וינסנט ורודי הייתה יפה, וכך גם האיחולים ההדדיים לחג של לארי ואלסטון, האחד סרסור שהרגע גררו לו את הרכב, השני שוטר שמייצג את העוול שעשו לו, ובכל זאת בחור טוב והגון. אז חג מולד שמח גם לו.
בפרק הקודם - כפי שגם כתבתי אז בביקורת על הפרק - ניסו החברים של אבי להחליט לאיזה סרט ללכת, "מיסטי" של קלינט איסטווד (שיצא בתחילת נובמבר 1971) או "כלבי הקש" (שאל ארה"ב הגיע בסוף דצמבר של אותה שנה). כעת אנחנו מגלים שהפרק החדש מתרחש בסביבות חג המולד, כך שזה היה בלבול בזמנים. ולמען האמת, אל פי IMDB, אל ניו יורק "כלבי הקש" הגיע רק בפברואר 1972.
את הפרק ביימה רוקסן דוסון, במאית טלוויזיה ותיקה שעבדה עם דיוויד סיימון גם ב"טרמיי", ומוכרת גם מתפקיד משחק בולט במיוחד: ב'לאנה טורס ב"מסע בין כוכבים: וויאג'ר".
"הצמד" משודרת בצמוד לארה"ב ב-yes, HOT ובסלקום TV.