חצי עונה של "הצמד" חלפה, ואמנם אנחנו רואים עולם שמשתנה אט אט לנגד עינינו, אבל "אט אט" הוא מושג המפתח. כדרכו של דיוויד סיימון, התמורות קטנות ומדודות, צעד אחר צעד, והעולם הנרחב שהציג לנו בפרקים הראשונים צומח לאטו כמו דשא, או אולי עשב שוטה. "אני רואה כסף" הוא שם הפרק, ובינתיים זה כל מה שזה. רואים אבל עוד לא מרוויחים, גם אם זה ממש בהישג יד, מעבר לפינה של רחוב 42 וברודוויי. השינויים בשלב הזה מגולמים ביחס של המשטרה אל "הדוס", בכיוונים העסקיים החדש של רודי פיפילו (מייקל ריספולי) ובגיי פורן שמצטלם בפייר איילנד.
הסרט הזה הוא "Boys in the Sand", מהסרטים המכוננים של הפורנו בארה"ב, שצפוי להגיע בדצמבר 1971 ולזכות להצלחה מיינסטרימית שתשנה הכל. אבל על כך בהמשך העונה. בינתיים זו הזדמנות טובה להתוודע קצת יותר לעומק לפול (כריס קוי), המתיידד עם אחד מכוכבי הסרט וחושף אותנו אל נתח מתרבות הגייז בניו יורק של שנות ה-70; שנתיים אחרי מהומות סטונוול, שבמהלכן התקוממו ההומואים נגד יחס האלים של המשטרה כלפיהם. אנחנו מגלים כי הוא חי עם בן זוג שעדיין לא יצא מהארון וחושש להפגין גילויי חיבה בפומבי, שהוא לא מרגיש בנוח ב"דוס" וחולם לפתוח מקום משלו במרכז העיר.
במקביל לגברים אנחנו נחשפים לרומן גם בין שתיים מהבחורות העובדות. בפרקים קודמים ראינו את ברברה ומליסה שותפות לפשע - האחת מעסיקה את הלקוח בסקס בעוד האחרת מוציאה לו כסף מהארנק. כעת מתברר שהן מבלות זו עם זו בלי קשר, גם על חשבון זמן העבודה שלהן - רג'י מחפש את מליסה בעוד היא אמורה לעבוד ואילו ברברה מספקת הכנסה הדלה ואיתה תירוצים. אם הן שודדות, איך זה שחסר לה כסף להביא ללארי? המראה של ברברה עם חוסם עורקים ומזרק בשירותי הבר כנראה עונה על השאלה הזו.
האופן שבו "הצמד" חושפת את כל המידע הזה, מאוד בעדינות, מאוד בקטנה, מרשים ויפה. משפטים אקראיים פה ושם מלמדים אותנו לא רק על הדמות שאומרת אותם או על הסיטואציה, אלא על העולם הזה בכללותו. ברברה חושפת באגביות שהייתה בלרינה ואפילו טובה בזה, דרלין (דומיניק פישבק) שנעזרה בדודה שלה עד שכבר מיצתה את הבאר הזו. איזו תפנית בחייה גרמה להן להגיע למקומות האלה? או כשאלתה של אבי (מרגריטה לבייבה) לדרלין, "למה את עושה את זה?", ומצטדקת מיד: "אני רק מנסה להבין". דרלין עונה לה ולנו וגם לסנדרה העיתונאית בלי שתדע: "את לא צריכה להבין". בהבלחות קטנות ומינוריות הסדרה בכל זאת מספקת לנו רקע וטעמים, אבל אף פעם לא במפורש. לפעמים זה פשוט ככה.
חמישים דייטים אחרונים
לא הכל מאופיין בניואנסים. מגי ג'ילנהול, שצריכה להגיש את הפרק הזה לאמי, הפעילה הפעם את כל עתודות הייאוש בשביל דמותה של קנדי, ואלוהים יודע שהתסריט עזר לה כל אימת שהיה יכול. כזכור, בפרק הקודם קנדי ניסתה להתברג מאחורי הקלעים של תעשיית הפורנו וכשלה. התקווה הרמוסה הזו ניכרת בפניה בכל רגע, והיקום סייע בידה. הפרק מתחיל עם גשם שוטף עליה, ממשיך בעכברוש שמטייל עליה בזמן מעשה אוראלי, וכמובן מגיע לשיא כאשר מציצה אחרת יונקת את חייו של לקוח נוסף. ההתרחשויות האלה מעודנות בערך כמו ניסיונות ההתחלה של בובי עם אב?י ("הייתי מוותר על הביצה השמאלית שלי בשביל לילה לבד איתך"), קצת חבל, כי היו לקנדי/איילין בפרק מספיק אירועים מצוינים ומרגשים גם בלי זה.
"את לא יוצאת הרבה לדייטים, אה?", אמר לה ג'ק, הגרוש הנורמטיבי שהזמין אותה לצאת איתו. זו שאלה מהותית במיוחד עבור קנדי. מצד אחד עולמה חג סביב גברים שמזמינים אותה ל"דייט" - כשם שעשה זה שמעט אחרי כן מת לה ביד - ומצד שני היא באמת לא יוצאת לפגישות רומנטיות אמיתיות. על הסקאלה המשובשת הזו נע יומה כאשר היא יושבת בביתה, מתלבשת ומתפשטת לחילופין, מתאפרת, משתכרת ומאזינה שוב ושוב להודעה שהשאיר לה במזכירה האוטומטית.
במחיצתו היא אמנם לא קנדי אלא איילין, אבל גרסה נטולת ילד של עצמה, והיא אמנם לא משקרת לגבי עבודתה אבל כמובן גם לא חושפת לגביה פרטים. הישויות שלה מתמזגות זו בזו, מה שניכר במיוחד בסוף הערב, כשהוא רוכן לנשוק לה והיא מיד נרתעת. הרי היא לעולם לא מתנשקת. נדרש לה רגע להימלך בדעתה, אחרי יום שלם שבמהלכו נמלכה שוב ושוב בדעתה, לקלוט פעם נוספת שהוא אינו לקוח ולנשק אותו. היא ניתקה ממנו בחדות ופנתה אל תוך הבניין, ג'ק נשאר רגע המום ואז התרחק. כאן הוא מן הסתם סיים את יומו. איילין לעומתו לקחה את הפאה של קנדי ויצאה לעבודה.
גדול ככל שיהיה ויתגבר השבר שבתוכה, היא ממשיכה לעסוק במקצוע שמכלה אותה, ושעלול לעשות את זה בפועל. זה כנראה מה שקרה לניקי, שבז'קט הזמש שלה קנדי נתקלת בחדרה של רובי ירכי-הרעם. הוא עדיין נושא את ריח הבושם שכל כך אהבה, למרות שהיא איננה כבר מאז הקיץ הקודם.
"אף פעם לא ראיתי אותה בלי הזמש שלה, למה היא לא לבשה אותו?", שואלת קנדי על אותו יום. לו הייתה עוטה את הז'קט סביר להניח שגם הוא לא היה שורד.
"היום הזה היה חם בטירוף", עונה לה רובי, "32 מעלות אחרי חצות".
אנחנו לא יודעים מי זו ניקי, עלילת הסדרה החלה אחרי קיץ 1970, אבל האופן שבו השתיים מדברות עליה מרמז שהיא מתה, וכנראה לא באופן של?ו. ככה זה בעולם שלהן - היכן שהאלימות אורבת, היא גם תפרוץ.
חוסר-חשיבותה של הגינות
את האמת הזו מיטיב הפרק להמחיש זאת בעזרתו האדיבה, תמיד אדיבה, של רודי פיפילו. עד כה הוא הצטייר כגנגסטר חביב ומבדר, אבל לראשונה אנחנו - וגם וינס ובובי - חוזים בהשלכות של עבודה איתו. מהמעט שאנחנו רואים מביל שמידט המסכן עולה רושם של איש הגון. "אמא שלי גידלה אותי להיות יותר חכם מזה", הוא אומר, "היא ידעה את הערך של ניקל". אבל הגינות בעולם הזה לא מבטיחה שום דבר, והניקל של ביל כבר מזמן שייך לרודי. גם וינס זוכה לטפיחת מציאות דומה: עליו לשלם 250 דולר בשבוע לשוטרים המושחתים כדי שלא יטרידו את מנוחתו ואת מנוחת הלקוחות שלו. ההצלחה מביאה איתה את העלוקות.
"ההיי-האט" הוא ללא ספק סיפור הצלחה. איך לא יהיה כשמישהו כובש כמו וינס שעומד בראשו? בחור ש"טוב עם כל מיני סוגים של אנשים", כהגדרת רודי, ששמח לקבל בשעריו גם טרנסג'נדרים ושאר בריות שרגילות להיות דחויות במקומות אחרים? הקסם שלו כה גדול עד שקל לשכוח את מגרעותיו התהומיות, מה שהמפגש שלו עם רעייתו אנדריאה דואג לעשות היטב. "אני רק גבר, לא טוב יותר ממישהו אחר", הוא אומר וכנראה צודק.
כבר דיברנו על כך שיש קווים מקבילים בין שתי הדמויות הראשיות של "הצמד", וינס ואיילין, שניהם עובדים קשה ומפרנסים את משפחותיהם, שניהם נשאבים אל "הדוס", אבל במקביל יש ביניהם הבדל עצום: בניגוד לאיילין שמקפידה לבלות עם הבן שלה, וינס כמעט ניתק קשר. בפרק הראשון אמה של איילין השאירה לה הודעה במשיבון: "הבן שלך ביקש אותך". מאז ראינו את איילין פעמיים מגיעה לבלות איתו. בשורה דומה קיבל הפעם וינסנט. "הילדים מתגעגעים אליך", אומרת לו אנדריאה. אבל אצלו זה לא עושה משהו.
הפעם האחרונה שבה ראינו את הילדים שלו, וכנראה גם הוא, הייתה גם כן בפרק הראשון, לפני חודשים. אפילו אז זה היה בלי תקשורת - הם היו רק גופים ישנים בדממה במיטותיהם. קשה לא לתהות כיצד הילדים האלה חווים את אביהם. האיש שאולי ביום מן הימים יפגשו אנשים שיעידו עליו כעל בחור כארז, שלא שפט אף אחד, שהכניס אותם כשאף אחד אחר לא רצה אותם, שמזג להם משקה חינם והיה אנושי כלפיהם בדיוק כשהיו זקוקים לזה. ואילו הם, הילדים, לא זוכים להכיר אותו כמעט, וחסרונו ללא ספק כה משמעותי עבורם. אפילו לבילוי משפחתי בחוף הוא לא לוקח אותם, מתנער עם תירוץ. כתם גדול ומדכדך באישיותו של וינס.
קטנות
רובי עוזרת לברברה להיפטר מתחקוריו של לארי באמצעות דיבורים מפורטים על סקס במחזור ופטריות וגינליות. זו סצנה נפלאה לא רק כי היא מבדרת, אלא כי היא מציגה בפנינו את הפרוצות האלה כמה שהן בראש ובראשונה - בנות אדם - שגופן הוא אמנם הסחורה שלהן ונראה תמיד מצודד ככל הניתן, אבל קודם כל כפוף לביולוגיה ולטבע. אה, ולירח, כמובן.
אלסטון מזהה את התלישות של סנדרה באמצעות הנעליים שלה. זוהי פעם נוספת שבה הנעליים מבחינות בין הדמויות השונות ב"דוס" - קדמה לה השיחה בין אלסטון לסרסורים בעמדת צחצוח הנעליים בפרק הראשון, וכך גם זיהה סי-סי מיד שהגבר שניסה לחטוף את לורי הוא לא בלש.
"אם איבחר - אשרת" ("If elected, I'll serve"), אומר לווינס החבר של ביג מייק. משפט כל כך דיוויד-סיימוני, אם כי מי שכתבה אותו היא ליסה לוץ, תסריטאית הפרק (וסופרת, כמו רבים שעובדים בסדרות של סיימון).
"הצמד" משודרת בצמוד לארה"ב ב-yes, HOT ובסלקום TV.