שובו של הגבר הלבן והחבוט בגיל העמידה: סקירת הסדרות החדשות

מה: מיני סדרה דוקומנטרית של נטפליקס, בבימויו של אחד מגדולי היוצרים התיעודיים בכל הזמנים, ארול מוריס ("הקו הכחול הדק", "ערפל המלחמה"). במרכזה של הסדרה עומד מותו המסתורי של המדען הצבאי, פרנק אולסון, שצנח אל מותו מחלון בית מלון ב-1953. המאבק של משפחתו לחקר האמת, מוביל לחשיפת קשר לניסוי סמים סודי של ה-CIA. הסדרה כוללת שחזורים של אירועי עבר, בכיכובם של פיטר סארסגרד ("לחנך את ג'ני"), מולי פרקר ("בית הקלפים"), כריסטיאן קמרגו ("מטען הכאב"), מייקל צ'רנוס ("פטריוט") ועוד.

מה חשבנו: איפשהו בתוך ארבע השעות של "לענה", מסתתרות שעתיים מדהימות של סיפור מרתק, מקומם ומסעיר. כמו בלא מעט מקרים של סדרות נטפליקס, גם ב"לענה" ניכר המחסור ביד קשוחה של עורך שיקצוץ את החלקים המיותרים ויותיר אותנו עם העיקר. במקום זאת, "לענה" מנסה להוסיף רבדים לסיפור באמצעות ניסיון ליצור ערפל מסומם ומהורהר, סצנות תיאטרון ושאר טריקים שמייצרים תוצאה טריפית ומעורפלת לצפייה. התוספות הללו אמנם מאפשרות למוריס להציג את מלוא הרפרטואר העיצובי שלו, אבל מקשות על המיקוד ומורחות את הסיפור שלא לצורך. יעידו על כך החזרות המיותרות על סצנת הנפילה מהחלון שוב ושוב.

על אף החסרונות והקשיים שהיא מערימה על צופיה, "לענה" היא סדרה חשובה ומצדיקה את המאמץ. השאלות שעולות ממנה גדולות הרבה יותר מגורלו הטראגי של פרנק אולסון, והשאלה אם התאבד או נרצח: היא מעזה לתהות אם השדרה הפיקודית של ארה"ב נקטה במדיניות סדורה של סילוק וחיסול מתנגדים או חולקים על דעתה, אם הגורמים הבכירים ביותר בממשל שיתפו עם כך פעולה, אם סיפור על ניסוי סמים מפוקפק הוא רק ספין לאמת הקשה באמת מאחורי הקלעים, ועוד ועוד. לא פחות כואבים וחשובים הם המחירים שגבה המסתורין סביב המוות ממשפחתו של אולסון, ובעיקר מבנו.

מה: דרמת מסתורין דוברת גרמנית של נטפליקס, שכבר חודשה לעונה שנייה. עיירה גרמנית קטנה מתערערת עם היעלמותם של שני ילדים, 33 שנים אחרי שילד אחר נעלם ולא נמצא מעולם. במסגרת החיפושים אחריו, נחשף הקשר בין ארבע משפחות בעיירה שעשויות להחזיק בידיהן את המפתח לחידה.

מה חשבנו: רבים מיהרו להשוות את "אפל" ל"דברים מוזרים" של אותה רשת (בעיקר "ההשראה" הנרחבת שלקחה העלילה של הראשונה מהאחרונה), וכבר בשלב מוקדם זה כדאי להבהיר שמדובר בלא פחות מפשע שמצדיק משפט בהאג. שום דבר בגלריה הגדולה מדי של הדמויות הממורמרות, הקודרות והמדכאות של "אפל", לא מזכיר ולו ברמז את החברות הכיפית והסוחפת של מייק, דסטין, לוקאס, וויל ואילבן. הרבה מעל כל אספקט אחר בסדרה, הטכניות והקרירות שבה מוצגות הדמויות - היא החיסרון הגדול ביותר שלה. אין בה ולו דמות אחת שניתן להזדהות עמה או לחילופין אחת שאפשר לשנוא בזעם טהור. הן פשוט חולפות על פנינו, מבלי להותיר כמעט כל מטען רגשי על הצופה.

"אפל" צוללת עמוק אל תוך פילוסופיה מורכבת במיוחד של מסע בזמן, פרדוקסים, חורים שחורים ותיאוריות זמן-חלל. כל סדרה שנכנסת למחוזות הללו מסתכנת במיינד-פאק על גבול התסכול, סטייל "אבודים", וגם "אפל" מעלה תוך כדי התהליך עשרות שאלות חדשות מדי פרק. חלק ניכר מתוכן לא זוכה לתשובה, והפתרון של האחרות מבלבל ונטול בהירות. גם האופן שבו הוחלט לסיים את העונה הראשונה (עליו לא נפרט מפאת ספוילרים) מאכזב למדי, ומותיר תחושה שיוצרי הסדרה בונים הרבה יותר על ההייפ המסתורי, מאשר על הצורך לספק לצופיהם תשובות לשאלות שהם עצמם מעלים.

מה: קומדיית אקשן בכיכובו של ז'אן קלוד ואן דאם, המגלם וריאציה של עצמו, ז'אן קלוד ואן ג'ונסון, מומחה אמנויות לחימה וסנסציה קולנועית שפועל תחת שם הקוד הפשוט "ג'ונסון", הקבלן הפרטי החסוי המסוכן ביותר בעולם. הסטים של סרטיו בעצם שימשו ככיסוי לפעולות האמיתיות שבגינן יצא אל השטח כמתנקש בשירות ארה"ב. הוא יצא לגמלאות לפני שנים, אבל לרוע מזלם של הרעים, בשל מפגש מקרי עם אהבה אבודה הוא עומד לחזור למשחק. הסדרה זמינה גם באמזון פריים ישראל.

מה חשבנו: תענוג לראות כך את ואן דאם, מציב את עצמו בלב לבה של פארודיה שהוא הבדיחה העיקרית שלה, מה שכמובן הופך אותו למלך ומעורר הערצה יותר מאי פעם. ואן דאם של הסדרה הוא כוכב כבוי שמתרפק על תהילת העבר, אבל לא באופן נפוח ומתנשא אלא בחינניות גדולה. למשל כשהוא במסווה ומצהיר באוזני האיש הרע שהוא מתכוון לעשות כך וכך, כמו שעשה ואן דאם בסרט הזה והזה. הכל כאן בכוונה נורא מופרך, כולל הסרט שהחבורה נוסעת לצלם בבולגריה, גרסת אמנויות לחימה ל"האקלברי פין". מי שגדל על סרטיו של ואן דאם ימצא כאן המון מחוות וקריצות לקלאסיקות הגדולות שלו, מה שמהווה חלק גדול מהכיף.

עם זאת, כבר אחרי שלושה פרקים מתוך הששה (באורך של חצי שעה כל אחד) מורגשת תחושת מיצוי קשה. אי אפשר לא לתהות אם לא היה עדיף במקרה הזה ליצור סרט או להסתפק בארבעה פרקים, ומצד שני כל כך קל להתאהב כאן בוואן דאם עד שפשוט משמח לראות אותו עובד שוב ולקוות שכך ימשיך.

מה: דרמה של SyFy בכיכובו של כריסטופר מלוני (המשמש כאן גם כמפיק בכיר), המבוססת על קומיקס באותו שם. ניק סאקס, שוטר לשעבר שהפך למתנקש ומכור לטיפה המרה, מתחיל לשמוע סוס בעל כנפיים כחולות שמדבר אליו (קולו של פאטון אוזוולט) בניסיון לשכנע אותו להציל ילדה שנחטפה - מי שהגתה אותו ושהוא משמש כחבר הדמיוני שלה. הצרה היא שניק ממש לא בעניין, מאחד שגם המאפיה וגם שוטרת מושחתת דולקים בעקבותיו.

מה חשבנו: יצירה מפתיעה יחסית למה שערוץ המד"ב האמריקאי הרגיל אותנו אליו, שזה מהעבר האחד סדרות ז'אנר הארדקור רציניות ומוצלחות (כמו "המרחב" או "קילג'ויס"), ומנגד סדרות פח והפקות קאמפ זולות (דוגמת סרטי "שארקנדו"). "האפי!" לעומתן היא דרמה פרועה ואלימה, שמתיכה בין מותחן אורבני ומחוספס מן השורה לבין פנטזיה תמימה. האפי הסוס הקסום הוא יצור תמים שנקלע לעולמו אפוף אדי האלכוהול ורגשות האשם של ניק, והשילוב ביניהם מצליח ליצור משהו מעניין ומצחיק. קרדיט עצום לכך מגיע - איך לא - לכריסטופר מלוני האדיר. מי שצפה ב"קיץ אמריקני חם ורטוב" על גלגוליו כבר מכיר ומוקיר את יכולתו הנהדרת לגלם מטורף, ומה שהוא עושה כאן לוקח את זה כמה וכמה צעדים הלאה. מלוני נושא את "האפי!" על כתפיו גם ברגעים שהיא מופרכת מדי או קצת מתישה. ככל שהיא מתקדמת נוצר רושם שהמרכיבים הפנטסטיים בה לא מוגבלים רק לדמותו של האפי (וליכולת המרשימה של ניק לשרוד תאונות דרכים מטורפות, עינויים ומכות), מה שדורש מאיתנו בעצם בחינה מחודשת של במה אנחנו בעצם צופים. נכון לשלושת הפרקים הראשונים ששודרו בארה"ב (מתוך שבעה), זה עדיין עובד, עדיין מבדר ועדיין מסקרן.

מה: קומדיה חדשה של רשת Audience ("מר מרצדס") בכיכובו של רון ליווינגסטון ("אחים לנשק", "סקס והעיר הגדולה") המגלם את לאודרמילק, יועץ לנגמלים מסמים ואלכוהול, בעצמו מכור לשעבר, ובעל גישה שלילית לגבי כל דבר. האטיטוד הקלוקל הזה שלו מביא אותו לסייע לנערה נרקומנית אף על פי שהיא לא מאוד רוצה לעזור לעצמה, ובמקביל שכנה חדשה שמגיעה לבניין מושכת את תשומת לבו.

מה חשבנו: טוב, זו "קליפורניקיישן". פשוט גלגול חדש של הקומדיה של דיוויד דוקובני: גבר בגיל העמידה אבל שמור היטב, שנון, נרגן וציני מאוד, סופר מצליח בעברו, מתמודד עם התמכרות שעליו להתגבר עליה (כאן סמים ואלכוהול, אצל דוקובני זה היה מין) ועם טינאייג'רית מתוסבכת. אפילו הדיבור של ליווינגסטון מזכיר את זה של דוקובני. דמותו של לאודרמילק, על כל פגמיה, נועדה לגרום לנו להעריץ אותה. להיות אמריקה הישנה והטובה, כזו שאמנם לא חפה מטעויות אבל אלומה ללכת לאורה, להתרפק עליו ועל הערכים של פעם, שלא כללו היפסטרים מזוקנים הנוהים אחרי אופנות מטופשות. זה חביב במידה מסוימת, אי אפשר לטעון אחרת, אבל האהבה העצמית של "לאודרמילק" מורידה מאוד ומקשה עלינו לא לתהות - אם היא מאוהבת בעצמה באופן כה ניכר ומוצלח, למה בעצם אנחנו כאן? בשביל עוד אנטי-גיבור לבן וחבוט ומיושן, ממש כמו ב"קליפורניקיישן" (מינוס אלפי הציצים)?