מצעד סדרות השנה 2017 של וואלה! תרבות: עשר הגדולות

מקומות 11-20: "ריק ומורטי", "פארגו" ועוד

מקומות 21-30: "שקרים קטנים גדולים", "13 סיבות" ועוד

מקומות 31-40: "האמריקנים", "משחקי הכס" ועוד

מקומות 41-50: "המתים המהלכים", "אלים אמריקאים" ועוד

בית התפוצות: הסדרות הכי טובות שלא שודרו בישראל

מרגשים חכמים, מטלטלים: הפרקים הכי טובים של 2017

שלא נדע מצרות: מפחי הנפש של 2017

עשר הגדולות של 2016

מצעד סדרות השנה של וואלה! תרבות מגיע לשיאו עם עשר הסדרות שהותירו עליהן את החותם הגדול ביותר ב-12 החודשים האחרונים. את הנימוקים לבחירות ותהליך הבחירה כבר פירטנו בכתבת הפתיחה, ובכל זאת נזכיר שמדובר בשילוב עדין בין חשיבות, איכות ואהבה.

שם מקורי: Better Things

במצעד 2016: לא דורגה

רשת: FX (משודרת בישראל ב-yes)

70 שנות סיטקומים סכריניים עם חיוכים וחיבוקים ורגעי "אוווו" העבירו עד כה תמונה מזויפת אחת של משפחה, ובצד השני של הספקטרום נמצאת עכשיו "דברים טובים" - שהיא לא בהכרח אמיתית או אמינה באותה המידה, אבל היא יותר אנושית. סאם פוקס היא אמא מוקצנת ובלתי צפויה, שאוהבת ומתעבת את הבנות שלה באותה המידה, אבל אפשר להרגיש את מה שהיא מרגישה ולהזדהות עם זה יותר מאשר עם אם ובת שעומדות במטבח מול הקיר הרביעי, מתחבקות ואומרות אחת לשנייה "אני אוהבת אותך". "דברים טובים" טוענת שהחיים הם לא נרטיב עונתי, הם רצף לא קשור של סיטואציות ודברים שמרגישים בהן, רצף שהמשיך להרכיב את העונה השנייה והכיל הפעם לא מעט שיאים קטנים בתוך שגרת איכות מעולה לכשעצמה. הפרק שבו סאם מכריחה את הבנות לערוך לה לוויה פיקטיבית כדי לדעת איך הן באמת מרגישות כלפיה, למשל, היה אחד הדברים המקסימים והנוגעים ביותר השנה. הפרק שמתמקד בפיליס היה קשה ועצוב לצפייה עבור מי שהוריו עדיין בחיים, והפרק בו סאם לוקחת את הבנות לחופשה סוריאליסטית בקנדה הוא מושא ממשי לקנאה עבור כל מי שהחופשות המשפחתית שלו מסתכמות בפיקניקים דלוחים ביער בן שמן.

הלוואי שהיה אפשר לעצור כאן. כשהסדרה עלתה בישראל כל הביקורות שנכתבו עליה הכילו את שמו של לואי סי קיי בכותרת, כיוון שיצר אותה יחד עם פמלה אדלון וזה היה האפיל הכי גדול שלה, מה שאמור לגרום לכולם להבחין בה ולצפות בה. לואי היה מעורב השנה בכתיבת כל הפרקים כולם, ללא ספק גם ניסח את כל הדיאלוגים של פרנקי הבת, ובעקבות שערוריית ההטרדות המיניות קשה שלא לחשוב על העונה הזו בדיעבד כעלה התאנה שלו, "הוא אולי מאונן מול קומיקאיות אבל תראו איזה יופי וכמה מורכב הוא כותב נשים". אבל "דברים טובים" היא הרבה יותר פמלה אדלון מאשר לואי סי קיי. היא מביימת את כולה, כותבת אותה על סמך ניסיון החיים שלה, מעטרת אותה בשירים שהיא אוהבת ושומעת באופן אישי, מלבישה את הקאסט במלתחה הפרטית שלה ומאבזרת את הסט בחפצים מהבית שלה. איך "דברים טובים" יכולה כעת לנתק את עצמה בכל זאת מהשם של סי קיי, להוכיח שהיא יכולה לחיות בלעדיו, ולאבד בדרך חלק נכבד מהדנ"א שלה? העונה האישית הזו של אדלון על כל שיאיה, והרבה יותר מקודמתה, מוכיחה שיהיה בסדר.

(אופיר ארצי)

שם מקורי: Stranger Things

במצעד 2016: מקום 5

רשת: נטפליקס

אחרי עונה ראשונה וחלומית, רבים פקפקו בצורך ובהצדקה של עונה שנייה ל"דברים מוזרים" של האחים דאפר. מה כבר אפשר לחדש בסדרה שכל כולה הומאז' ליצירות אייטיז? מסתבר שהרבה. בכל מובן העונה החדשה של "דברים מוזרים" היא יותר: ארוכה יותר, מפחידה יותר, שאפתנית יותר, מעמיקה יותר וקולנועית הרבה יותר. תחת החשש למעידה בעונה השנייה, היא דווקא מצליחה לחדש. העיסוק בפוסט טראומה, במשפחות הגיבורים ובסיפורים שהפכו אותם לאנשים שלמדנו לאהוב, הם בדיוק הדברים שרצינו ללמוד עליהם. במובן הזה, "דברים מוזרים 2" היא כמו קומה חדשה לבניין ישן וטוב.

התגלית הגדולה ביותר של העונה הזאת היא נואה שנאפ (וויל) הנפלא, שבילה את מרבית העונה הקודמת בשבי ה"עבר השני". שנאפ מחזיק את עיקר הדרמה של העונה החדשה של כתפיו הצעירות, ועושה זאת ביעילות ובהצלחה מרשימים. בכלל, הקאסט הנפלא של "דברים מוזרים" - שהיה הקלף החזק שלה גם בעונה הקודמת - ממשיך להיות לבה הפועם ולחבר אותנו אל הדמויות שבמרכז. אף שלא כל החידושים והניסיונות התסריטאים עובדים בעונה החדשה, ההתפתחות של "דברים מוזרים" מובילה לפינאלה מסעיר ומספק שמתעלה בהרבה על קודמו. "דברים מוזרים" עשתה את מה שמעט מאוד סדרות יודעות לעשות: לשמר את המוצלח ולהוסיף עליו.

שם מקורי: The Crown

במצעד 2016: מקום 3

רשת: נטפליקס

למרבה הצער, זה היה צפוי. העונה ראשונה המופתית על גבול השלמות של "הכתר" הציבה רף כל כך גבוה עד שאפילו היא עצמה לא הצליחה לעמוד בו. היעדרו המורגש של וינסטון צ'רצ'יל הנפלא (ג'ון ליתג'ו) ערער את האיזון העדין שיצרה הסדרה בין הפוליטי לבין הממלכתי, בין בעלי הכוח הסמלי לבין המחזיקים בו בפועל. להגנתה של "הכתר" ייאמר שיורשיו של צ'רצ'יל אכן היו אפורים, חלשים ומשעממים, אבל הסדרה לא הצליחה למלא את הוואקום הזה במשקל נגד ראוי. פתיחת העונה סובלת מכך, שכן הפוקוס חוזר אל מערכת היחסים השברירית בין אליזבת ופיליפ, ואל הקשיים של מרגרט למצוא אהבה בתוך אינספור האיסורים שכופה עליה הקרבה לכתר. אף שמסעו בן חמשת החודשים של פיליפ מסייע לנו לחדד את הפערים במערכת היחסים עם אליזבת, התחושה היא שכבר ראינו ועסקנו בהם בעבר. לפרקים בחלקים האלה, העונה החדשה שוקעת למקום שממנה הקפידה העונה הראשונה להיזהר כל כך - המעבר אל תחום הסבונייה.

למרבה השמחה, גם כשהיא לא מתעלה לסטנדרטים הבלתי אפשריים שאליהם הרגילה אותנו אשתקד, "הכתר" היא עדיין אחת הסדרות היפהפיות ששודרו בשנת 2017. ומעבר לאסתטיקה המרשימה וההקפדה על פרטי פרטים, היא סיפקה לנו כמה וכמה פרקים נפלאים גם הפעם. "מריונטות", שעוסק בכוחה של עיתונות לשנות סדרי עולם גם בארמון המלוכה, הוא המרשים והמרתק מכולם. שניים נוספים שראויים לאזכור הם שובו המבורך של אלכס ג'נינגס לנעליו של המלך הפורש דיוויד, בפרק שחוקר את עברו המפוקפק, והפרק שבו סוף סוף "הכתר" עושה חסד עם צ'ארלס ומלווה את מאמציו לעמוד בציפיות הבלתי אפשריות של אביו. אמנם נדרשת מעט יותר סבלנות בעונה הזו כדי ש"הכתר" תתעלה לגבהים שהרגילה אותנו, אבל כשהיא מגיעה אליהם אין ספק לגבי מקומה בצמרת הטלוויזיה של 2017.

* נצור את המלכה: הבלוג שליווה את העונה הראשונה של "הכתר"

שם מקורי: Mr. Robot

במצעד 2016: מקום 25

רשת: USA (משודרת בישראל ב-HOT, סלקום TV ופרטנר TV)

העונה השנייה של "מר רובוט", שגרמה לצופים רבים לבקר ולעקם את האף לעומתה, הולידה שינוי כיוון חד בעונה השלישית. "מר רובוט" ניקתה אורוות, נפטרה מסרחים עודפים, סיפקה המון תשובות לשאלות, קירבה שוב בין דמויות שהתרחקו זו מזו. היא אפילו הקדישה פרק שלם מעניין למדי למה שעבר על טיירל מאז 9 במאי 2015, הפריצה שהפילה את "אי קורפ" על ברכיה והכניסה את העולם כולו לסחרור. אחד מהדברים שקשה להתעלם מהם בעונה הזו הוא הבאתה של 'ורד לבן' אל קדמת הבמה - למרבה השמחה ב"ד וונג הוא כעת חלק מהקאסט הקבוע. האיש אחראי לכמה מהסצנות והשורות המעולות בסדרה.

"שגיאת זמן ריצה", הפרק החמישי שעשוי להיות הטוב ביותר בתולדותיה של הסדרה - מין שילוב בין "24" ל"בירדמן" - הציג בשוט אחד לכאורה ובזמן אמת את הניסיון של אליוט לטרפד את "שלב 2". מדובר בקדחתנות מתוזמרת שמעבירה היטב את הזמן הדוחק ואת העצבים המרוטים. הישג טכני מרהיב לא רק עבור "מר רובוט", אלא גם באופן כללי בטלוויזיה. הפרק הזה מבהיר עד כמה האהבה העצמית של איסמעיל ושכלול היכולות שלו חברו הפעם למשהו חדש ומוצלח פי כמה: ניסיון מבורך לרצות את המעריצים. העונה השלישית יוצרת איזון מושלם, הכי מדויק מאז תחילת דרכה של "מר רובוט". המסתורין והמיינדפאק עדיין כאן, אך בבסיסה מדובר ביצירה הרבה פחות משתרכת, הרבה יותר ישירה, והרבה הרבה יותר טובה.

שם מקורי: The Handmaid's Tale

במצעד 2016: לא דורגה

רשת: הולו (משודרת בישראל ב-HOT)

הכל הסתדר ל"סיפורה של שפחה" כמו שעון שווייצרי בעונה הראשונה שלה: שנה שבה כוח והעצמה נשית (שבאו לביטוי בין היתר בהצלחה האדירה של "וונדר וומן") היו על הפרק, בחירתו של דונלד טראמפ וצעדת מיליון הנשים, אפילו תזמון העלייה שלה הציב אותה די בודדה במוקד תשומת הלב הטלוויזיונית. בשנה אחרת היא הייתה זוכה להרבה פחות תהודה, בוודאי לאור העובדה שהרשת שעומדת מאחוריה (הולו) לא הצליחה להותיר חותם משמעותי לפניה. חשוב להדגיש את הפרטים האלה כדי לשים את "סיפורה של שפחה" בקונטקסט נכון: הרלוונטיות העצומה שלה לא מנקה אותה מבעיות, אבל היא חשובה, איכותית, משוחקת ומצולמת נהדר.

על ההופעה יוצאת הדופן של אליזבת מוס נאמר כבר הכל, ופרס האמי המוצדק שהוענק לה מחזק זאת. לצדה, הפגינה "סיפורה של שפחה" שפה עיצובית יוצאת דופן, שסיפרה סיפור באמצעות בחירות אסתטיות חכמות (למשל הצבה המצלמה בנקודת המבט הצרה שנשקפת מהכובע רחב השוליים של השפחות, כדי להמחיש את המגבלות שמלוות את חייהם), ועיצוב יפהפה של עולם אפל ומכוער. כך מושכת אותנו "סיפורה של שפחה" להביט אל הצדדים האפלים והחשוכים של האנושות - כאלה שנחשפו שוב ושוב בשבועות האחרונים על ידי נשים מרחבי העולם. התוצאה היא סדרה רבת עוצמה ומערערת שנחרטת בזיכרון, גם אם היא נוטה לא פעם להתאהב ברגע ולמשוך סצנות ורעיונות מעל ומעבר לנדרש.

* בעצב תלדי בנים: הבלוג שליווה את העונה הראשונה של "סיפורה של שפחה"

שם מקורי: Godless

במצעד 2016: לא דורגה

רשת: נטפליקס

יש ממד אפי, נצחי, תנ"כי, במערבון של נטפליקס - דרמת נקמה קלאסית המתגלגלת אל עיירה שכמעט כל גבריה מתו והותירו מאחור אלמנות ויתומים. אם בשל המרחבים הפתוחים והפראיים שנראים כאילו זה עתה נבראו; אם בגלל המוטיבים הקמאיים שלה כמו יריבות בין דמות אב לדמות בן; אם בגין רפרנסים ישירים כמו ציטוטי פסוקים, אישה שאיבדה את בעלה בשיטפון (בלעז Flood, כלומר מבול), דבורים הומות על גוויה כמו האריה ששיסע שמשון הגיבור וכיו"ב. ובעיקר מפאת הרוע הצרוף והמצמית והמביס שהיא מציגה בדקותיה הראשונות, כזה שמורגש באיברים הפנימיים, מניח משקולת של אימה משתקת על החזה כל אימת שהאיש הרע (ג'ף דניאלס) ואנשיו מתרועעים עם חפים מפשע.

רגעי הפתיחה הקשים מתווים את החוויה הרגשית של שני הפרקים הראשונים. יש עוצמה אדירה גם ברגעים שקטים, האובדן והאבל נוכחים אצל כל דמות ודמות, הסדרה לופתת ועוכרת שלווה, ממגנטת ומפחידה עד מחנק - ואז החל מהפרק השלישי נכנסים פתאום שקט וחסד חיוניים שכמו נשכחו עד אז, יש לפתע הפוגה לנשימה ולנשמה. רגעים פרוזאיים ומקסימים של אילוף סוסים, לימוד קרוא וכתוב וכינור, אהבה צעירה בלתי אפשרית וכן הלאה.

גם אם הפוטנציאל של התמקדות בקהילה נשים קשוחות בז'אנר כל כך מצ'ואיסטי לא ממומש עד תומו (ועל כן הלוואי שבכל זאת תהיה עונה שנייה), "חסרי אלוהים" מרעישה ומהממת. היא שופעת רגעים מדהימים ומסעירים, כתובה יפהפה, מצולמת נפלא ומשוחקת על ידי קאדר שחקנים כה מצוין (שכולל בין היתר את מישל דוקרי, מריט וובר וג'ק אוקונל) באופן מאופק ושקט, העומד בניגוד לתחושה הכמעט-מיתית העולה ממנה. הרושם האדיר שהיא מותירה לכל אורכה לא רק מחפה על חולשותיה, אלא הופך את "חסרי אלוהים" ליצירה שקשה להתיק ממנה את המבט ואת המחשבה.

שם מקורי: Bojack Horseman

במצעד 2016: מקום 18

רשת: נטפליקס

בתום שלוש עונות שבהן ליוותה את הגיבור הטראגי שלה במעגל האינסופי של הבריחה מעצמו, העונה הרביעית של סדרת האנימציה המבריקה לקחה צעד אחורה כדי לבחון את משמעות הזמן בחייהן של הדמויות המובילות בה. הבחירה התסריטאית הזו של היוצר רפאל בוב-ווקסברג ממשיכה את ההתפתחות המרשימה של "בוג'ק הורסמן" לאחת היצירות החכמות והמדויקות על המסך. בעוד מצד אחד אנחנו חוזרים אחורה אל מקורותיה של משפחת שוגרמן ומגלים את התהליכים ההרסניים שעיצבו את בוג'ק והארייט (ב"המקום של שוגרמן" - הפרק השני, וב"חץ הזמן" - הפרק התשיעי), ומנגד מזנקים קדימה אל חלומותיה של פרינסס קרוליין באמצעות צאצאית מהעתיד הרחוק שמגוללת את סיפורה (ב"רותי" - הפרק התשיעי) - מבהירה לנו הסדרה שהניסיונות להאשים את העבר או להאדיר את העתיד, לא מסייעים להגיע למטרה. וכך, בדיוק כפי שמיתוס סיזיפוס שמלווה את כל גיבורי הסדרה נפתר כשהאיש במרכזו קיבל את גורלו בהכנעה והפך מאושר - גם גיבורינו מבינים שמעשיהם תלויים בכאן ועכשיו ובהשלמה עם הקלפים שחולקו להם.

התובנה הזאת נשמעת פשטנית, אבל היא מבוצעת באופן חכם, עוקצני ונוגע ללב. ובמקביל לכך ש"בוג'ק הורסמן" פותחת לראשונה צוהר קטנטן של תקווה ותיקון עצמי, היא מקפידה לדרוס שלל פרות קדושות ואמיתות כואבות על תעשיית הבידור ובכלל. העונה כולה שזורה בסיפורים על כוחנות גברית והמחירים שהיא כופה על נשים (הקמפיין של מר פינאטבאטר, היחס של בוג'ק להוליהוק, השוביניזם של רופא הנשים לפרינסס קרוליין, וכמובן האמת המחרידה על גורלן של בנות שוגרמן/הורסמן לדורותיהן), בתגובה הצבועה והאוטומטית של מפורסמים לאירועי ירי המוניים ("מחשבות ותפילות") ובשטחיות והרדידות שמאפיינות את הקמפיינים הפוליטיים בארה"ב. ואף שההגדרה שלה כקומדיה מקטינה מאוד את הריאליזם והפסימיות שנושבת ממנה, היא בהחלט מכילה רגעים רבים של שנינות מדויקת ויעילה.

באופן מרתק, ככל ש"בוג'ק" הולכת ומשתבחת, כך גם הופכת הצפייה בה לאתגר גדול הרבה יותר משנראה בתחילה. זוהי לא עוד סדרת "להדליק ולכבות את המוח", וקשה מאוד לצלוח אותה בבינג' מהיר ושטחי. מתחת למעטה המצויר והאבסורדי, מסתתרים בה רבדים עמוקים ואומץ להביט על החיים המודרניים בלי רומנטיזציה או רחמים עצמיים. העובדה שמדובר בסוס, חתולה וכלב מצוירים היא רק בונוס. לא תמצאו סדרה "אמיתית" על המסך שלכם שתעז ללכת כל כך רחוק כדי להטיח לנו את האמת בפרצוף.

שם מקורי: The Leftovers

במצעד 2016: לא דורגה (מקום 43 במצעד 2015)

רשת: HBO (שודרה בישראל ב-yes, HOT וסלקום TV)

מאז ומתמיד ניסתה "הנותרים" למזג בין האובדן לבין הניסיון הנואש לפצות עליו, להשלים איתו, ליישב אותו, להתריס בפניו. איך אוהבים ונקשרים שוב לאנשים שיכולים להיעלם שרירותית בכל רגע? איך עושים כך ילדים? אבל הנה, החיים נמשכים. כמו הסדרה הקודמת של דיימון לינדלוף, "אבודים", גם לחם חוקה של החדשה היה אניגמה עטופה ברומנטיקה. בשני המקרים מדובר בסוף הולם למדי למה שעשו לאורך כל חייהן: מצד אחד רגשיות ומצד שני מנחיתות מהלומות, מצד אחד נוגעות ומצד שני מתעתעות. ההבדל המשמעותי בין השתיים הוא ש"הנותרים" אמנם תמיד הייתה דרמת מסתורין, אך זו לא הייתה חזות הכל אצלה. כבר בספר שעליו היא מבוססת זה כך. שני אחוזים מאוכלוסיית העולם נעלמו אבל אנחנו לא יודעים למה ואיך. זה הכל. לא מדובר בתעלומה לפתור אלא במצב נתון להתמודד איתו.

התמודדות ומשברי אמונה היו הרוח במפרשי "הנותרים" לאורך כל חייה הקצרים, אבל גם בעונה החותמת הבהיר לנו לינדלוף מהו היעד שלה, אל איזה חוף היא חותרת: החסד שבחיבור אנושי. וזה גם מה שקיבלנו בסופה. האמונה הגדולה של הסדרה הוצגה בפינאלה בממדים צנועים ומינוריים בהרבה. וזה עבד, כי זה בדיוק מה שהסדרה שרטטה תמיד, את הפרטים הקטנים והאנושיים של אירוע אפי. את השיבה הביתה למרות הכל. חרף היגון, על אף הסיפורים השטותיים שאנשים סיפרו לעצמם ולאחרים, למרות הניצולים האשמים עם הסיגריות וההתעקשות שלהם לשתוק. הנחמה מגיעה משני אנשים שיושבים ביחד בבית באמצע שום מקום, שותים תה ומשוחחים, והיונים חוזרות אל השובך עם דברי אהבה.

שם מקורי: Master of None

במצעד 2016: לא דורגה

רשת: נטפליקס

יש רגעים בחייה של סדרה שמשנים אותה לחלוטין. "מומחה לכלום" של עזיז אנסרי התחילה כקומדיית חברים סטנדרטית למדי, שקסמה הגדול הוא הגיבור טוב הלב ומאיר הפנים שלה (וחבריו החמודים כשלעצמם). זה היה חביב וממכר ולא מחייב, ומתוקף כך גם הצליח. אלא שאז, כשכולנו מצפים לעוד מהשגרה הזאת, לקח אותנו אנסרי למסע של ניסויים תסריטאיים מרתקים, אמירות חברתיות ומחוות תרבותיות. לא כל ניסוי כזה היה מדויק עד הסוף או הכרחי מעבר לרמת הגימיק (כמו המחווה, היפה כשלעצמה, ל"גנבי האופניים"), אבל הוא הפך כל פרק לחוויה חדשה שלא היינו יכולים לצפות כיצד תתפתח.

החלק השני והנפלא של העונה, שהוקדש לרומן עם פרנצ'סקה (אלכסנדרה מסטרונארדי המדהימה), והגיע לשיאו בפרק 9 היפהפה ושובר הלב, הוא הניגוד המוחלט לקלילות והחיוך התמידי של דב. ודווקא בזכותו, האופטימיות התמידית הזו מקבלת משמעות חדשה וחזקה הרבה יותר. היא לא רק מנת חלקם של בורגנים שמבלים במזללות ניו יורקיות ועסוקים בעצמם ובזוגיות האידיאלית שלהם, אלא גם כוח שמאפשר להמשיך הלאה אחרי אכזבות ורגעים קשים. היכולת של אנסרי לשרטט את מכלול הרגשות, העליות והמורדות האלה, יצרה את אחד מסיפורי האהבה היפים והפוטוגניים שנראו על מסך בשנים האחרונות.

ויחד עם זאת, ועם כל האהבה לפרנצ'סקה ודב, "מומחה לכלום" התעלתה השנה דווקא בסיפורי הצד שלה. בעידן של בינג' ובפלטפורמה שממש המציאה את הרעיון, אנסרי התעקש על חלוקה לפרקים שעומדים ונוצצים בזכות עצמם. הפרק שהוקדש לילדותם של דב ודניס, וגולל ברגישות יוצאת דופן את התבגרותה כלסבית במשפחה שחורה ושמרנית; הפרק השלישי שתיאר את מערכת היחסים של צעיר מוסלמי עם הדת והמסורת המשפחתית, הוא התשובה לכל מי שממשיך לקשר בין אסלאם לטרור; הפרק שהוקדש לדייטים בניו יורק הוא תיעוד אותנטי וחכם של הקושי למצוא זוגיות בעידן הכל כך מחובר, לכאורה, של המאה ה-21. הפרק על הניו-יורקרים האחרים, השקופים, אלה שאנחנו לא ממש שמים לב אליהם ברחוב ולא רואים כמעט בטלוויזיה. אפילו הפרק שעוסק בחיי האהבה ובבדידות של דור ההורים הצליח להיות בלתי שגרתי ומקסים. וכשמחברים את כל הלב, הרגש והאופטימיות האלה יחד - מתקבלת חוויה טלוויזיונית ייחודית וחכמה.

שם מקורי: Better Call Saul

במצעד 2016: מקום 1

רשת: AMC (משודרת בישראל ב-HOT, yes, סלקום TV ונטפליקס)

לא באמת הייתה ברירה אחרת. בשנה שעברה דירגנו את "סמוך על סול" במקום הראשון, ואילו ב-2017 הגיעה העונה השלישית והייתה אפילו טובה יותר. הטובה ביותר של הסדרה עד כה, למעשה. כך שלא באמת הייתה דילמה - סדרות באו והלכו והעונה המושלמת הזו של "סול" יכלה לכולן. מרגעיה הראשונים ועד סופה המר.

למעשה, רגעי פתיחות העונה של "סמוך על סול" הן יצירות פאר בתוך יצירת פאר. מדי שנה אנו זוכים לתזכורת לסוף הפרוזאי שמחכה לג'ימי מקגיל. לא זאת בלבד שהקטעים האלה ממחישים לנו את מקומו הפיזי והנפשי של סול, אלא גם מקרינים על הסדרה כולה. סיפורו של איש שחייב לעשות את הדבר הנכון, אבל טבעו תמיד משיב לו מלחמה. ג'ימי חצוי מעצם היותו - מנסה מצד אחד להיות עו"ד שומר חוק מן השורה, ומצד שני מתפתה תמיד אל המתחמים האפורים ומעבר להם. וכמובן, המשטמה של אחיו כלפיו לא עוזרת לעניין.

הידיעה הזו שהסוף נמצא מעבר לפינה ושהעתיד שכבר ראינו עומד להתרחש, רק הופכת את הדקדקנות של התהליך ליפהפייה יותר. באופן מופתי בונה הסדרה את המסלולים הנפרדים של ג'ימי ושל מייק, איש איש בדרכו אל אותו מקום קלוקל, והמידור המתמיד בין העלילות הופך את הממשקים הקטנים בין השניים לנפלאים במיוחד.

בכלל, 'נפלא במיוחד' הוא סופרלטיב מתבקש ומובן מאליו בכל הנוגע ל"סמוך על סול". היא אמנם לא מסעירה באופן מופגן כמו הסדרה האם שלה, "שובר שורות", אבל כמו מייק היא מדוקדקת, סבלנית ושקטה, מה שהופך אותה למושלמת ושלמה. העשייה בה היא מפגן אדיר של עליונות טלוויזיונית - משחק מדהים של כולם, צילום יפהפה, עריכה ובימוי מבריקים שמצליחים להעביר סיפור גם לאורך דקות ארוכות ללא מילים. במסגרת הפסגות הללו הציגה הסדרה את כמה מהשיאים הדרמטיים ביותר שלה, וגם כמה מעללים של ג'ימי שהקשו על נפשנו, אבל מלאכת המחשבת של היוצרים וינס גיליגן ופיטר גולד הפכה את התמהיל הזה לנשגב. המשחק המתמיד שלהם בין האור לאפלה, בין עששית מאירה ומחממת לבין כזו ששורפת, הוא זה שהופך את "סמוך על סול" ליפה כל כך.

1 סמוך על סול
2. מומחה לכלום
3. הנותרים
4. בוג'ק הורסמן
5. חסרי אלוהים
6. סיפורה של שפחה
7. מר רובוט
8. הכתר
9. דברים מוזרים
10. דברים טובים
11. פה גדול
12. פארגו
13. המקום הטוב
14. ריק ומורטי
15. משלחת חיפוש
16. הצמד
17. מפרשים שחורים
18. פטריוט
19. חוליגן אמריקאי
20. טווין פיקס
21. פילדלפיה זורחת
22. 13 סיבות
23. שנות התשעים
24. פשע אמריקאי
25. שומרות הצדק
26. עמק הסיליקון
27. שקרים קטנים גדולים
28. תרגיע
29. סאות' פארק
30. שחור כזה
31. מיינד האנטר
32. ברוד סיטי
33. נרקוס
34. משחקי הכס
35. לגיון
36. GLOW
37. מסע בין כוכבים: דיסקברי
38. המיק
40. האמריקנים, Veep
41. הטובות לקרב
42. סניקי פיט
43. 100
44. מרושעים
45. המרחב
46. אלים אמריקאים
47. גברת מייזל המופלאה
48. סנאץ'
49. מינדי
50. המתים המהלכים