פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצעד סדרות השנה 2017 של וואלה! תרבות: מקומות 11-20

      רגע לפני שמגיעים לעשר הגדולות של השנה, הגיע תורן של "המקום הטוב", "ריק ומורטי", "הצמד", "פארגו" ואחרות לעלות על במת המצעד השנתי שלנו. חלקן התנדנדו ממש עד הרגע האחרון על גבול העשירייה הפותחת

      מצעד סדרות השנה 2017 של וואלה! תרבות: מקומות 11-20

      מקומות 21-30: "שקרים קטנים גדולים", "13 סיבות" ועוד

      מקומות 31-40: "האמריקנים", "משחקי הכס" ועוד

      מקומות 41-50: "המתים המהלכים", "אלים אמריקאים" ועוד

      בית התפוצות: הסדרות הכי טובות שלא שודרו בישראל

      מרגשים חכמים, מטלטלים: הפרקים הכי טובים של 2017

      שלא נדע מצרות: מפחי הנפש של 2017


      20. טווין פיקס

      שם מקורי: Twin Peaks

      במצעד 2016: לא דורגה

      רשת: Showtime (שודרה בישראל ב-yes)

      זה היה יכול להיות הקאמבק הכי מביך אי פעם או התחייה הכי גאונית בעולם, והאמת כרגיל היא איפשהו באמצע. אחרי שנתיים של שמועות, ביטול, דחייה וסימני שאלה, "טווין פיקס: השיבה" חזרה למסך אחרי היעדרות של 26 שנים - ללא ספק ההחייאה הכי שאפתנית של גל הקאמבקים - והציגה את הגרסה המזוקקת של החזון של דייויד לינץ' משולל הרסן. התוצאה התקבלה בגמיעה על ידי מעריצי לינץ' המושבעים בעוד ששאר העולם... היה בסדר עם זה.

      לא מזמן כתב אחד המבקרים כי צפה בכל 18 הפרקים ברצף, כסרט אחד, כפי שלינץ' חזר ואמר שכך בנה את הסדרה, וטען כי לדעתו זו חווית הצפייה האופטימלית. הנרטיבים, כתב, משתלבים זה בזה בצורה מטאפורית לכדי חוויה חושית ורגשית, וכל הפרטים הקטנים מתיישבים במקום. בצפייה שבועית בזמן אמת החוויה הייתה מעט אחרת: לינץ' כאמור הרשה לעצמו להתפרע עם אקספרמנטליזם חסר גבולות, שלפעמים היה מטריד ומעייף מדי. בשאר הזמן הייתה "השיבה" איטית מדי ולא מספיק נרטיבית או מתגמלת - אבל היא הייתה "טווין פיקס", וזה הישג עצום. לינץ' הצליח לשחזר בקלות מעוררת הערכה את האווירה המבעיתה והפחד התהומי שמתלווה לצפייה בכל פרק, והשתחל חזרה לעולם האקצנטרי עמוס המטאפורות והחידות שלו כאילו לא עברו עשרות שנים.

      קשה לחשוב על "השיבה" כאוונגארדית ופורצת דרך כפי שהסדרה המקורית נחשבת, זו לא טלוויזיה שיסתכלו עליה בעוד 25 שנה ויאמרו שהיא שינתה סדרי עולם, וסביר להניח שהיא לא תגרוף שלל מועמדויות ופסלונים. אבל אובייקטיבית, "טווין פיקס: השיבה" הייתה נאמנה לעצמה ולא פאתטית, ומי שבאמת אוהב לחיות בתוך העולם הזה קיבל את מבוקשו ויותר מזה. מספיק כדי לקרוא לה הצלחה.

      (אופיר ארצי)

      טווין פיקס (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      19. חוליגן אמריקאי

      שם מקורי: American Vandal

      במצעד 2016: לא דורגה

      רשת: נטפליקס

      במבט ראשון, "חוליגן אמריקאי" נראית כמו מם ארוך של רשת שדהרה בשנים האחרונות על הפופולריות של ז'אנר "הפשע האמיתי". ודווקא הגישה מנוטרלת הציפיות הזו היא הנשק הסודי שלה. מפתיע מאוד לגלות כמה היא חכמה, עמוקה ומשעשעת, וכמה היא מצליחה להתכתב עם הז'אנר של עצמה ולעטוף אותו בדרמת תיכון יעילה. כמו ב"UnREAL" גם כאן מדובר בשילוב מדויק של הערצה לז'אנר וביקורת עליו, ומתוכו עולה נוגעת ללב של דמויות וסיפורים מצחיקים ועצובים, שאמנם עוסקים בפינים מרוססים על מכוניות - אבל במה בדיוק אנחנו מתעסקים במרבית היום-יום שלנו אם לא בסיפורים כאלה בדיוק.

      הצלחה גדולה נוספת של "חוליגן אמריקאי" הוא השימוש שלה ברשתות חברתיות כאמצעי אינטגרלי בסיפור. באמצעות האפשרות לתזמן פוסטים, למקם אדם באופן גיאוגרפי על פיהם או אפילו להשתמש בהם כדי למתוח קו זמן שיוכיח אליבי - מניחה הסדרה את האצבע על הסכנה הממשית של הזמינות התמידית שלנו, ומרמזת כמה פשוט יהיה להפוך כל אחד מאיתנו לגיבור של "פרשה" שכזאת, באמצעות חיבור רנדומלי של פוסטים ומיקומים. בה בעת, האימוץ הזה של תקשורת חדשה מציג לראשונה בטלוויזיה את עולמם של בני נוער בשפה ובדרכי התיעוד שלהם. יש כוח גדול בהצגה הזאת של המציאות, כפי שהיא נראית מנקודת מבטם של הגיבורים, וקשה להיזכר בסדרה שעשתה זאת בצורה מקורית ויעילה כל כך.

      ולא פחות חשוב מכל אלה: "חוליגן אמריקאי" מצחיקה. באמת מצחיקה. התובנות שלה לגבי שטחיות השיח והדיון, והפער ההולך ומיטשטש בין רציני לחשוב, מאפשרים לה להנחית את הפאנצ'ים שלה בדיוק רב. ובכל פעם שפאנץ' כזה נוחת, פתאום מתברר שהבדיחה הזאת היא חץ ביקורתי על החיים של כולנו.

      חוליגן אמריקאי (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      18. פטריוט

      שם מקורי: Patriot

      במצעד 2016: לא דורגה

      רשת: אמזון פריים ישראל

      מהתקציר של "פטריוט", כמו גם משמה הגנרי, מפתחה לחשוב שמדובר בסרט ריגול בבימויו של ווס אנדרסון, ולפרקים היא אף מזכירה את סרט הביכורים שלו, "פשיעות קטנות". בכל אחת מהבחירות היצירתיות שלה - סיפור, עיצוב, צילום וכן הלאה - "פטריוט" משונה, עקומה, תמהונית ומצחיקה מאוד. מטבע הדברים האקסצנטריות הזו עולה לה באמינות. אף על פי כן, משהו במופרכות הזו מיטיב להעביר את הלך רוחו ומצבו הנפשי של הגיבור, "איש עצוב בחליפה" - ככינויה הקולע של ילדה קטנה הנתקלת בו במהלך הסדרה - שחרף כל ניסיונותיו לעבור הלאה ניכר עד כמה הוא תקוע במקום.

      אפשר להבין את מי שיירתע מ"פטריוט". האנדרלמוסיה שהגיבור עומד מולה זולגת לא פעם אל הסדרה כולה, גורמת לה להיראות מפוזרת. הדיכאון שלו עצמו הופך אותו לפסיבי ולפיכך לא בהכרח לדמות הכי מעניינת בעולם. הסדרה בכללותה דבקה לחלוטין בקו המוזר שלה באופן שמי שמגיע אליה בלי יותר מדי סבלנות, עלול למצוא את עצמו נשמט החוצה. אולם מי שיבוא בגישה המתאימה יגלה את אחת הסדרות המיוחדות והמקוריות השנה על המסך, שלא במפתיע גם כוללת בה כמה תצוגות משחק גדולות. הדבקות שלה בפרטים הקטנים מתגמלת ככל שהעונה מתקדמת, ועם כל שיגיונותיה המופגנים, תכופות היא גם נוגעת ללב.

      הסדרה פטריוט, Patriot, אמזון פריים (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      17. מפרשים שחורים

      שם מקורי: Black Sails

      במצעד 2016: לא דורגה

      רשת: Starz (שודרה בישראל ב-HOT)

      כמה משמחת הייתה ההתפתחות של דרמת הפיראטים "מפרשים שחורים". אחרי עונה ראשונה שהייתה רחוקה מלממש את הפוטנציאל, שלוש העונות שאחריה - הגם שלא לגמרי אחידות ברמתן - היו טובות ומחושבות בהרבה, וכללו כמה מהרגעים המפתיעים, מסעירים ומדהימים על המסך. זה היה נכון גם בעונתה הרביעית והאחרונה, ששודרה השנה בארה"ב - מתישהו היא תגיע באיחור גם ל-HOT, כך שלא נספיילר כאן - וכללה מספר סיקוונסים מהפכי קרביים (נסתפק בשתי מילים: שחור הזקן) וסצנות שפרטו נהדר על מיתרי הרגש.

      מה שהיה כל כך יפה בעונה האחרונה זה שעם כל הקרבות והבגידות והקנוניות והמאבק על הזהב הספרדי, לב העניין היה האנושיות. היא זו שיצקה רובד נפלא ושוקק לכל ההתרחשויות הדרמטיות, והיא זו שהפכה את הפינאלה של "מפרשים שחורים" לאחת הטובות בטלוויזיה בשנים האחרונות. כבר בעונה השנייה החלה הסדרה לבסס את מערכות היחסים בין הדמויות, בפרט של קפטן פלינט עם האנשים הקרובים לו ביותר, וכמה שהיא היטיבה לקצור את מה שנטעה. מה שנרקם במהלך הסדרה עצמה היה הקשר בינו לבין לונג ג'ון סילבר, שלפרקים נראה לא ברור ולא אחיד - מה בעצם מחבר ביניהם? אולם ככל שנקף הזמן כך היטיבה "מפרשים" להציג את שני הגברים כשווים, עד לשיא שהגיע בעונה האחרונה. כך היה גם עם הדמויות האחרות - אן בוני, ג'ק רקהאם, מקס ונוספים שזכו כולן לסופים מספקים מבחינה עלילתית. כל זה, כמובן, כשהסדרה עדיין מרהיבה למראה, אולי הכי יפהפיה בטלוויזיה.

      מפרשים שחורים, עונה 4 פרק 1 (צילום מסך)
      (צילום מסך)

      16. הצמד

      שם מקורי: The Deuce

      במצעד 2016: לא דורגה

      רשת: HBO (משודרת בישראל ב-yes, HOT וסלקום TV)

      דיוויד סיימון. כנראה לא צריך לומר יותר מזה. האיש שכבר נכנס לנבכיהם הרקובים של ערים אמריקאיות גדולות ביצירות מופת כמו "הסמויה" ו"טרמיי", חזר הפעם (יחד עם ג'ורג' פלקנוס, שנשא בתפקידים בכירים גם בסדרות הנ"ל) אל שנות השבעים הטחובות והמלוכלכות של ניו יורק. ספציפית באזור הטיימס סקוור - יקום של זונות, סרסורים, חנויות סקס ושפיפות אנושית. שם החלו לבצבץ ניצניו של הפורנו בחסות של פוליטיקאים וגנגסטרים.

      כדרכו של סיימון, הסיפור הזה מובא באורך רוח רב. "הצמד" לוקחת את הזמן כדי להציג את הקונספט ואת האופן שבו הוא משפיע על חייהן של הדמויות הרבות. באמצעות בימוי, צילום ועריכה מעולים, וכן משחק נפלא של כל הקאסט, "הצמד" מכניסה אותנו אל תוך בועה - כמוסת זמן ומקום מיתולוגיים. העיכוב הזה על פרטים יוצר עולם שגם אם נדמה שלא קורה בו הרבה, הוא מניב תגמול רגשי עצום; רגעים כמו העימות בין קנדי (מגי ג'ילנהול) לרודני (מת'וד מן), הנקמה של ליאון מהדיינר (אנוואן גלובר) ברג'י לאב (טאריק "בלאק ת'וט" טרוטר) ודומים להם. תחושת החברותא המקסימה שעולה מקרב קהילת הדחויים של "הדוס" מעמעמת בקלות רבה מדי את האלימות שמבצבצת ואורבת בכל פינה ובכל רגע, אבל בפיקחות רבה "הצמד" מקפידה לשמוט מדי פעם את הקרקע מתחת לרגלינו. זהו עולם אפל, שונא נשים ומסוכן, שכדרכם של היוצרים, מובא באופן שונה בתכלית מכל דבר אחר על המסך.

      * "כחול עמוק": הבלוג שליווה את העונה הראשונה של "הצמד"

      הצמד עונה 1 פרק 8 (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      15. משלחת חיפוש

      שם מקורי: Search Party

      במצעד 2016: לא דורגה

      רשת: TBS (משודרת בישראל בסלקום TV ופרטנר TV)

      אחד הדברים החיוביים בעידן ה"יותר מדי טלוויזיה" הוא שסדרות כבר לא טורחות להגדיר את עצמן, כל יוצר עושה מה שבא לו וסומך על זה שיימצא מי שישדר את זה. נשמע כמו הימור מסוכן אבל הנה "משלחת חיפוש", שהיא שעטנז הזוי בין קומדיה, דרמה, מסתורין, מתח וסיפור התבגרות, וחוסר ההגדרה העצמית הזה רק השתלם לה.

      בעונה הראשונה, ששודרה השנה בארץ, יוצאים דורי סיף (אלייה שווכאת) וחבריה למסע חיפושים מפותל אך שטותי אחר עמיתה לספסל הקולג' ובסופה הם גם מוצאים אותה, בסוג של אנטיקליימקס ארעי שטורף את הקלפים מחדש. העונה השנייה והחדשה משנה לחלוטין כיוון והופכת מחיפוש עצמי ואובססיבי אחר משמעות לשיט שואו של בריחה מאחריות והתמודדות עם טעויות. דורי, שהניעה עד כה את העלילה בצורה אקטיבית, כעת נרדפת על ידי הנרטיב שכה חיפשה, ו"משלחת חיפוש" עוברת לתאר בחוכמה שלב אחר בתהליך ההתבגרות – התחושה שהחיים האמיתיים בעקבותיך, מכריעים אותך ובולעים אותך שלם. על גבי הפוסטר שמקדם את העונה מתנוסס המשפט "אני מתגעגעת לתקופה שבה הבעיות שלי היו על כלום", שמהדהד כמובן למצב קיומי הרבה יותר אוניברסלי של כניסה לעולם הבוגר.

      בנוסף לכל זה, העונה השנייה ממשיכה ללכוד באופן מדויק את הקיום המרשים/בלתי נסבל של דור המילניאלס: החוכמה, קלות הדעת, התושייה, ההתבגרות המהירה מדי, האגואיזם, הנרקסיזם, חדות התפיסה ובעיקר את הרצון להתחבר למשהו ולמישהו. זו סדרה מוזרה אך בכלל לא מגושמת שמצליחה לתמרן עיסוק קל בנושאים כבדים בצורה מצחיקה ומקורית, עם איכות עשייה נהדרת ופסקול מגניב. אין שום דבר אחר בטלוויזיה שדומה ל"משלחת חיפוש", וזה גורם לה לבלוט בצדק מעל רוב השאר.

      (אופיר ארצי)

      משלחת חיפוש, אליה שווקאט (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      14. ריק ומורטי

      שם מקורי: Rick and Morty

      במצעד 2015: מקום 16

      רשת: Adult Swim (זמינה לצפייה בנטפליקס ישראל)

      פישלנו, אנחנו מודים. בכתבת הפרקים הטובים של השנה שכחנו למנות לפחות אחד מ"ריק ומורטי". וברוך השם היה שפע לבחור ממנו. "פיקל ריק" הוא קלאסיקה מיידית. "הבלבול הריקטלנטי", ההוא במצודה עם כל הריקים והמורטים, היה לא פחות ממדהים. גם פרק פתיחת העונה, זה שבמסגרתו ריק נמלט מכלאו על ידי כך שתודעתו עברה שוב ושוב מגוף אחד לאחר, היה מבריק בכל מובן. בסופו נעמד ריק מעל מורטי המסכן והבטיח לו שזו תהיה העונה הכי אפלה שלהם. הוא די צדק - חלק גדול ממנה עמד בצל הגירושים של ג'רי ובת' ומשאלת המוות התמידית של ריק.

      לא הכל היה מושלם. כמה פרקים לאורך העונה יכלו להסתדר עם פחות הסתעפויות וניסיונות להשוויץ בגאונות של יוצריה - ג'סטין רוילנד, שגם מדבב את שני הגיבורים, ודן הרמון. וכן, הם גאונים, אבל כמו ריק גם במקרה של הסדרה אפשר היה להפסיק לנסות לדחוף כל כך את האיי קיו לשחקים. הבנו, כולם מעריצים אותו, האינטלקט שלו עולה על זה של כל אחד אחר, הוא יכול בקלות להביס גם את ממשלת ארה"ב על כל משאביה - אבל האפיון הזה שחק בהדרגה את העניין והקונפליקט בדמותו. במיוחד מאחר שנדמה כי הוא רק מקבל יותר זמן מסך על חשבון גוונים אחרים בסדרה (היעדרו של ג'רי בעונה היה מורגש). למרבה המזל, ההתפתחות בדמותו של מורטי, מילד רמוס לכדי נער מפוכח ואסרטיבי, הצליחה להזריק רעננות נדרשת, וכך גם הרגש שקיבלנו בסופו של דבר מריק - בוחר להישאר עם משפחתו למרות הנאומים שלו על כך שדבר מכל זה לא משנה.

      ריק ומורטי (צילום מסך)
      (צילום מסך)

      13. המקום הטוב

      שם מקורי: The Good Place

      במצעד 2016: לא דורגה

      רשת: NBC (העונה הראשונה שודרה בכאן 11 וזמינה לצפייה בנטפליקס ישראל)

      מוזר לדבר על סדרת ברודקאסט במובנים של "טסה מתחת לרדאר", אבל הקומדיה המבריקה של מייקל שור אכן מצליחה להיות ממתק לאניני טעם, דווקא כשהיא ממוקמת ברשת מסחר ענקית ואפילו יחסית מצליחה במולדתה. הטוויסט הגדול שסגר את העונה הראשונה נבנה בשיטתיות ובחכמה לאורך פרקים רבים, והפך את הסדרה כולה בן רגע להרבה יותר מהפוגה קלילה ובלתי מחייבת לסיום היום. כל כך התרגלנו לקומדיות לכל המשפחה שטוחנות שוב ושוב את אותו רעיון, עד שהופעתה של כתיבה חכמה תפסה את כולנו לא מוכנים.

      כל זה היה רק המבוא, כי העונה השנייה של "המקום הטוב" ממנפת את התפנית התסריטאית הזאת כדי לגדול ולהעלות את הרמה משמעותית. סוגיות פילוסופיות ומוסריות נחקרות בה בשנינות וביעילות (כולל פרק מופלא שבו התיאוריות המופשטות הופכות לחלק ממשי להחריד מהעלילה), והפעולות וההחלטות של הדמויות גוררות שינויים שמתהווים לאורך פרקים רבים. ומעל כולם, הקאסט הנפלא שלה - על הכימיה המוצלחת שנרקמה בתוכו, והניגודים שמאזנים זה את זה - הוא כזה שכיף לפגוש בכל פעם מחדש. עכשיו רק צריך לבקש מג'נט שתדאג להביא את הפרקים בתדירות קצת גבוהה יותר, ויהיה גן עדן.

      המקום הטוב (צילום מסך)
      (צילום מסך)

      12. פארגו

      שם מקורי: Fargo

      במצעד 2016: לא דורגה (מקום 1 במצעד 2015)

      רשת: FX (משודרת בישראל ב-HOT)

      במבט על שסוקר את שלוש העונות של "פארגו", העונה השלישית (והאחרונה?) נופלת באמצע: טובה יותר מהראשונה הבעייתית ופחות מהשנייה המופתית. ובכל זאת, אף שסבלה מחוסר אחידות לאורכה, כללה העונה הזאת כמה מהפרקים היפים ומעוררי המחשבה בתולדות הסדרה. המסע של האנדרואיד מינסקי בפרק השלישי, והביקור בכור המצרף בפרק השביעי, מסגרו את העונה הזאת כשיר אהבה לאמנות הסיפור באשר הוא. מעשיות, דעות, דיסאינפורמציה - כל אלו התערבבו עם הפתיח על "הסיפור שמבוסס על אירועים אמיתיים", והבהירו לנו את הכוח של המספר בדרמה.

      כפי שהרגיל אותנו בשתי העונות הראשונות, המשיך נואה האולי לשלב בכל אחד מפרקי הסדרה מחוות לתרבות הפופ, הקולנוע, התרבות וההיסטוריה. וכמו תמיד, גם הפעם הגיבורים שלו נאבקו כדי למצוא את עצמם בעולם החדש והמורכב שלו, ומצאו דרכים לנצל את התמימות המינסוטאית כדי לגדול ולהתפתח. טון הסיום שלה הותיר לנו להחליט האם במהותה "פארגו" היא סדרה על היופי או הכיעור שבאנושות. כך או כך, לא מדובר בסיפור על מנצחים או מפסידים, אלא על מקום ואווירה ואנשים - הפרטים שהפכו את "פארגו" למוכרת ונגישה בכל אחד משלוש הסיפורים שחווינו באמצעותה.

      * קר עד העצם: הבלוג שליווה את העונה השלישית של "פארגו".

      פארגו עונה 3 פרק 10 (יח"צ , HOT)
      (צילום: HOT)

      11. פה גדול

      שם מקורי: Big Mouth

      במצעד 2016: לא דורגה

      רשת: נטפליקס

      פינים שמשחקים כדורסל, רוחו של פרדי מרקורי ששרה על יתרונות ההומוסקסואליות, טמפון שנראה כמו מייקל סטייפ ושר "Everybody Bleeds", מסע מסוכן אל תוככי ארץ הפורנו הקסומה שעלולה ללכוד אתכם בתוכה. מפלץ הורמונים בשם מוריס שכל תכליתו הוא לגרום לגיבור להביא את עצמו לפורקן, גם אם הוא שרוע במיטה ליד חברו הישן. ובחידוש מרענן שלא ברור למה הוא כמעט לא קורה בטלוויזיה, גם הצד של הנערות לא נפקד. קחו את כל אלה והוסיפו זרע, הרבה זרע, וחרמנות בלתי נגמרת - ותקבלו את סדרת ההתבגרות הכי בוטה ופורצת דרך שנראתה בטלוויזיה, אולי מאז ומעולם.

      הבוטות והגסות השערורייתיות - בכל זאת, סדרה שעוסקת בילדים וכוללת אימג'ים מפורשים של איברי מין - שקולים היטב למתיקות וטוב הלב שהומים ב"פה גדול". יש רעות ואחווה בין הילדים האלה. הם תומכים זה בזה מבעד לחוויות גיל ההתבגרות המחרידות שעוברות עליהם, וגם סתם בחיים. אגב כך מכניסה "פה גדול" בדלת האחורית נושאים כמו יחסים בהסכמה, סלאט שיימינג, התמכרות לפורנו והריונות לא רצויים, ועושה זאת רוב הזמן בערמומיות וללא דידקטיות. גרוטסקית, דוחה, מופרעת, קיצונית, הזויה ומשולחת רסן ככל שתהיה, כל מי שהיה בן 13 יתקשה להתכחש לאמיתות הצרופות והדביקות ש"פה גדול" משליכה לעברנו.

      פה גדול, נטפליקס (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)