נושאים חמים

השילוב בין ברי סחרוף ואהוד בנאי הוא לא רעידת אדמה, אבל כן רעש תרבותי

רק צלילה לתוך האלבום המלא "היא הופיעה כמו הרוח", עם הספרון המצורף אליו, מגלה את שירי הלדינו של ברי סחרוף ואהוד בנאי בכל יופיים ומשמעותם. בנוסף: המקום הטבעי של התקווה 6 הוא בפסטיגל או בקלטות ילדים

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

מצחיק לקרוא "פרויקט חדש" לאלבום המשותף של בנאי וסחרוף, "היא הופיעה כמו הרוח", שכולו עיבודים עבריים לשירי לדינו. שמועות על הפרויקט הזה מסתובבות למעלה מעשור, ונראה היה שכמו הרבה רעיונות אחרים גם הוא לא ימומש בסוף. רק עצם הרעיון על שיתוף פעולה מוקלט בסדר גודל כזה בין שני האמנים הבכירים ביותר של הרוק הישראלי ב-25 השנה האחרונות, עורר ציפיות שאין להן סוף. סחרוף אמנם הקליט בעבר את "עיר מקלט", והשניים הופיעו יחד בהזדמנויות שונות, אבל אלבום משותף ממש נראה דמיוני. אז זה לקח קצת זמן אבל בסוף זה קרה, והפרויקט יצא החוצה. בסך הכל קצת יותר מחצי שנה אחרי "ליקוטים", האלבום האחרון של סחרוף, אמן שעובד בדרך כלל במרווחים של כמה שנים טובות. אם רוצים להרחיק עד אלבום האולפן האחרון של בנאי שהתבסס רובו ככולו על חומר מקורי צריך לחזור עד 2011, ל"רסיסי לילה".

אם ההקדמה עד כאן נועדה לא הבהירה עד כמה הציפיות מ"היא הופיעה כמו הרוח" היו בשמים, כדאי לשים לב למהות של הפרויקט הזה. אלבומי "חזרה לשורשים", למילים ולצלילים מהבית, או להורים ולדמותם, זכו מאז ומעולם להערכה גדולה ברוק הישראלי. מ"אפר ואבק" ועד "דודו טסה והכווייתים", האלבומים האלה קיבלו תשומת לב מיוחדת מסיבה מאוד ספציפית: יש בהם פרספקטיבה, מחווה עם קריצה, ניסוח מחדש של דברים שמזמן לא נאמרו בקול רם. יחד עם זאת, בין האלבומים האלה יש לא מעט כאלה שמלבד הגימיק לא היה להם מה להציע. לעתים, מרוב חשש לגעת במקור או סתם בשל היעדר חזון אמנותי יוצא דופן, אלבומי גרסאות מחודשות עשויים להתגלות בשיעמומם וסתמיותם. לאיזה סוג שייך "היא הופיעה כמו הרוח"? אבן דרך או בזבוז אנרגיה? למרבה הפלא, זאת שאלה שלא הצלחתי לענות עליה מיד, ורק אחרי כמה וכמה האזנות התבהרה התשובה.

הסיבה הפשוטה לכך היא שהאזנה לבד תפספס חלק נכבד מהמהות של "היא הופיעה כמו הרוח". זה אלבום שצריך לקרוא. צריך לצלול אליו, עם הספרון המצורף, עם המילים. בהאזנה חולפת הוא נשמע מבולגן, כמעט מעצבן. לעומת זאת, בקריאה מתגלה כל היופי של עולם שירי הלדינו, כל הקשר בין היוצרים ליצירה, כל בחירה תרגומית וכל עיבוד משוכלל. הספרון שכולל הקדמה על תרבות הלדינו ושירי הלדינו בכלל, שני מאמרים מרחיבי דעת ולב (פרופ' אדווין סרוסי, ד"ר שועי רז), הסבר על המקור של כל אחד מהשירים, על הגרסאות השונות שלו וההבדלים ביניהם, ושיאו של עניין: שני חיבורים – אחד ארוך ויפהפה של אהוד בנאי על הלדינו של הוריו ושל ידידם יצחק לוי, אחת הדמויות הבולטות בעולם הלדינו הארצישראלי שגם מצטרף בקולו הערב לשיר האחרון שנים לאחר מותו, ואחד של ברי סחרוף עצמו (!), על קורות המשפחה שלו והשפות השזורות בתולדותיה, ועל איך מצא ברומנסות הלדינו את הבלוז היהודי שלו. בניגוד לבנאי שפרסם כבר שני ספרים, סחרוף ככל הזכור לי לא פרסם מעולם טקסט פרי עטו שלא היה שיר, וגם המקרה הזה לא נפוץ מדי. זה לא רק צוהר נדיר לחייו של המוזיקאי המוערך בישראל ששומר על פרטיותו בקנאות, אלא גם עדות מסקרנת של אמן על מקורות ההשראה שמלווים אותו. תמונות בהרכב מלא של שתי המשפחות מלוות גם הן את השירים.

בזכות הספר, אנחנו מגלים שבשיר "העצים לגשמים בוכים" השורה "בארצות זרות איך אמצא את ביתי" הופיעה בגרסאות של אסירים יווניים באושוויץ בתור "על אדמת פולין אמצא את מותי"; או ש"שיר החייל" מגלה את סיפורם של יהודי האימפריה העות'מאנית שנאלצו להתגייס לצבא בתחילת המאה ה-20, ואת החרדות שנלוו לכך. השיר הזה, אגב, מוקדש לאהובה עוזרי המנוחה, והחייל של בנאי וסחרוף פוגש את "היכן החייל" של עוזרי, בעזרתו של שי צברי, המקורב לשני הצדדים. ובקריאה של המילים מתגלה המשחק המתוחכם שהפעילו סחרוף ובנאי על שיר כמו "הסירנה", מהיפים באלבום: בת-הים המיתולוגית ששרה למלחים היווניים לבוא אליה מתחברת בגרסה העברית של השניים לבת-ים העיר – בה גדל סחרוף כידוע – וקול הסירנה השמיימי מתנגש בקול סירנת המשטרה. כך השירים עצמם, שבהאזנה שטחית אינם אלא שירי-עם מוטיבים חוזרים סטנדרטיים, נחשפים כרשת של משמעויות וסמלים, בחירות ערכיות ותרבותיות (אזכורים משיר השירים, למשל), כפנטזיית-ילדות שגדלים מעליה רבדים רבדים של אמנים ותיקים בתוך העשור השישי והשביעי לחייהם.

בתוך הלחנים העממיים הכניסו סחרוף ובנאי יחד עם המפיק אסף תלמודי (שי צברי, שלומי שבן, רונה קינן, פרוייקט "היספיקו החיים" משירי חנוך לוין ועוד) הרבה משלהם. האהבה הגדולה של אהוד בנאי מאז ומעולם היא לשיר שירי עם, גם כשהם שלו, והוא מוביל את השירה. ההפקה מאחורה מזכירה דווקא יותר דברים של סחרוף מהעשור האחרון, בעיקר את פרויקט אבן גבירול שלו אבל גם דברים מ"אתה נמצא כאן", עם תגבורת באגפים הספרדיים. בשני המקרים מדובר בכמה מהדברים הכי טובים שיש למקום הזה להציע.

יש ממה להתאכזב, כמובן. אפשר להתאכזב מזה לאהוד בנאי נמאס כנראה לכתוב שירים משלו והוא מעדיף לפנות לביצועים מחודשים ומיוחדים שוב ושוב ושוב, דבר שכתבתי עליו מספר פעמים בשנים האחרונות. אפשר להתאכזב מהעובדה שלמרות כל היופי הנמצא באלבום, אין כאן אף שיר שהוא ווינר אמיתי, מהסוג שהיינו מצפים לגלות במפגש ענקים כזה, עם כל הכבוד ל"פתחי לי את דלתך" היפה. זו בעצם האכזבה העיקרית: "היא הופיעה כמו הרוח" הוא לא רעידת אדמה מוזיקלית. יחד עם זאת, הוא רעש תרבותי לא קטן: בנאי וסחרוף עונים להורים שלהם ולסבים שלהם ממקום שרוצה לזכור אותם ולא להדחיק, ממקום שמוקיר את התרבות האבודה שלהם והשירים שהנוסחים שלהם אבדו עם השנים במילים שרק מעטים עוד יודעים להגות. "האוויר מסביבנו מלא געגועים, כמיהה וכיסופים", כותב בנאי בחוברת. הוא וסחרוף עושים את הגעגוע פחות מייאש.

ברי סחרוף, אהוד בנאי (יח"צ , רויטל טופיול)
רבדים רבדים. אהוד בנאי וברי סחרוף (צילום: רויטל טופיול)

התקווה 6 – "הכל עוד לפניי"

לו הייתי צריך לסכם את העולם האנושי שעולה מתוך האלבום החדש של התקווה 6, מהלהקות המצליחות בישראל, הייתי נאלץ לבחור בצער ב"דיוקן האמן כאיש אינפנטיל". התקווה 6, להקה שמשווקת משום מה גם לבוגרים, כותבת שירים שמקומם הטבעי הוא בפסטיגל או בקלטות ילדים. באופן כללי, השיטה האהובה עליהם היא למלא את השירים בוריאציות משתנות על אותו הנושא.

דוגמאות נבחרות: "כל אחד רוצה להיות אביר אפל / איש הגשם או איש הברזל / אינדיאנה ג'ונס או טינקרבל / בפילדלפיה או בבל // כל אחד היה רוצה להיות ג'ון רמבו / אלאדין או במבי דמבו / רוקי בלבואה, אי.טי. או קומנדו / ג'יימס דין, דון חואן דה מרקו" ("חיים בסרט"). או "אולי במומבאי, אולי אורוגוואי / אולי כמה ימים בטוקיו או בשנגחאי / אולי בפריס, קהיר או סיאול / אולי בבוגוטה אבל יותר מהכל, כן – בא לי בית מלון בקופנגן" ("קופנגן") או "יש אנשים שמנסים את המזל במכונות / ויש כאלה שרוצים לנצח מניות / יש את אלה שטובים בחניות / תפילת הדרך עם צרור המפתחות" ("מזל"). הפזמונים מסכמים: "כולם חיים בסרט" או "לכל אחד יש מזל קטן". באלבום של התקווה 6 מציגים למאזינים הילדים את האפשרויות שיש בעולם הגדול, אחרת אין איך להסביר את השירים האלה, שלא אומרים שום דבר על שום דבר.

בישראל על פי התקווה 6 יש קשיים, אבל חס וחלילה אין מחאה. "קשה-קשה היום שלי, יש ת'עניין הזה הכלכלי", שר הסולן עמרי גליקמן. זה בהחלט עניין, הכלכלה, אי אפשר לקחת לו את זה. אף אחד לא אשם, כמובן. לכן שיר משותף עם מוש בן ארי מבקש מאלוהים "לשים עין עלינו" כי "העולם (!) עושה צרות". "אנחנו אנשים פשוטים עם צרות של גדולים", וכל העניין הכלכלי הזה נפל עלינו משמיים. אבל לא רק הצרות שטוחות, גם הפתרונות: שיר שלם מוקדש לשלום, משהו ששמעון פרס המנוח אולי היה מתגאה בו. שימו לב לשורות הבאות: "אני חושב על השלום כמעט בכל יום בחיי / אבל עם השנים מבין שהוא לא חושב עליי... אולי שלום אמת הוא כמו רוח אלוהים / קשה לחוש אי אפשר שלא להאמין". הנה משהו שתומכי אלאור אזריה ומתנגדיו, נוני מוזס ובנימין נתניהו, קומוניסטים וניאו נאצים, אריה דרעי ואלי ישי יכולים להסכים עליו: אף אחד לא זוכר שורות אוויליות כל כך על הנושא הזה, ואלוהים יודע שהתחרות קשה.

נניח את הציניות בצד לרגע: הרי אין שום דבר רע במוזיקה חיובית, שמחה, הומוריסטית, שגורמת לאנשים ליהנות ולהרגיש טוב. יש הרבה רע בטקסטים שמזלזלים כל כך במאזינים שלך. בין רוב השירים באלבום הזה אפשר להבחין בשיר הפותח והסוגר כקטעים בודדים עם משקל סגולי סביר. הלהיט "משהו נעים לנשמה" ו"רמת השרון" מכילים לפחות שמץ של רצינות, מודעות עצמית ומחשבה תחילה, ומדגישים שאם רוצים - אפשר לנסח הלך רוח באופן שהוא לא מעליב. אין לי ספק שלחברי התקווה 6 יש כוונות טובות ומסרים חיוביים להעביר. מסרים של כיף, של שלום, של אכפתיות ואווירה טובה. אבל כוונות טובות זה לא מספיק.