חוגגים 60 לאהוד בנאי: תחנה מוזיקלית על כל עשור

אהוד בנאי בן 60, ונדמה כאילו הוא בסביבה הרבה יותר זמן. זה מצחיק, כי בנאי, אולי הדמות המשמעותית ביותר ברוק הישראלי של הדור האחרון (לצד ברי סחרוף), הוציא את אלבום הבכורה שלו רק ב-1987, כלומר רק בגיל 34, זמן שאנשים בדרך כלל כבר לא פורצים בו, ואפילו שגוף היצירה שלו בפרק הזמן הזה אינו עצום בגודלו (שישה אלבומים בלבד של יצירה מקורית), הנוכחות וההשפעות שלו על המוזיקה הישראלית מדהימות. מאהוד בנאי התרגלנו לצפות לאלבומי מופת, להמנוני זריחה, לבלוז של מסעות ארוכים. בגילו בנאי הוא עדיין החבר הכי טוב של התרמילאים והמתבגרות, החיילים וחברות תנועות הנוער. הסיפורים שלו, החכמה, העברית, הפיוט, הניעו אותו למעמד בלתי מעורער של כמעט מורה רוחני, בעל עדת מעריצים איתנה.

אבל הדבר המשמעותי ביותר בדמותו של בנאי ובהערכה כלפיו הוא הדרך בה הוא מדבר אל ליבות האנשים - ישר, בכנות חריגה וברחמים גדולים, בזעם קדוש אך במילים יפות. עכשיו, כאשר הוא פוסע אל מעבר לגיל 60, זו הזדמנות להזכיר ששה רגעים בקריירה שלו, או אולי שש דמויות או שש פנים, אחד לכל עשור ואחד לכל אלבום מקורי, שיגידו לנו משהו על הדרך שעשה בנאי מזמר ניו-וייב אלמוני למנטור (אמיתי, לא כמו בטלוויזיה) של כל כך הרבה מוזיקאים. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.

אלבום הבכורה של בנאי עם הפליטים (יוסי אלפנט הגדול, גיל סמטנה, ז'אן ז'אק גולדברג ונעם זייד), שנחשב עד היום לאלבום הבכורה הטוב ביותר ברוק הישראלי מאז ומעולם, נפתח - ולא סתם - דווקא בשיר הזה, מחאה בוטה על יחס החברה בישראל ליוצאי אתיופיה. זה היה ונשאר אולי שיר המחאה החריף ביותר שלו, הישיר ביותר, והמייצג ביותר של דרכו של בנאי, דרך שהתחילה עוד קודם לכן כמלחין וזמר באופרת הרוק "מאמי" של הלל מיטלפונקט, נמשכה באותו אלבום עם "ערבב את הטיח" ו"עגל הזהב" וממשיכה עד "אני הולך" מהאלבום האחרון שלו, של עמדה אותנטית ואכפתית כלפי המציאות.

בנאי נולד בירושלים. הוא אמנם עזב אותה כבר בהיותו ילד קטן, אבל חזר לא פעם לבית ההוא בנחלאות, ליד השוק, שבו גרו סבו וסבתו ושם שמע מנגינות פרסיות ופיוטים. לאורך כל הקריירה שלו, בנאי התעסק באופן כמעט אובססיבי במפגש שבין בית הכנסת באותה שכונה מוזנחת לבין אמסטרדם וניו יורק, בין המוזיקה הפרסית לדילן ולביטלס. אחד הראשונים הבודדים שהתעניינו במוזיקה של בנאי כזמר צעיר ואלמוני היה זהר ארגוב, ושיתוף פעולה שלהם לא יצא אל הפועל. כבר עשור לפחות מסתובבת אגדה שמספרת גם על אלבום לדינו משותף עם ברי סחרוף. אבל הרבה מהרעיונות האלה כן מופיעים בשירים שלו, הדתיים והחילוניים כאחד. הזיקוק של החיבור הזה, שבמידה רבה קשור בהפיכתו לאמן אהוב פחות או יותר על כולם, נמצא שם, ליד ספרי הקודש המצהיבים בארונות, ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן.

במקומות החשוכים ובלילות הכי ארוכים, למילים מנחמות יש תפקיד כמעט מיסטי. בנאי, שאיבד במהלך הדרך שלו חברים ושותפים רבים לדרך (אלפנט, ז'אן ז'אק גולדברג, פנחס שדה, מאיר אריאל ולאחרונה הצטרף לרשימה הזו גם ידידו הרב פרומן), ידע למצוא את המילים האלה, לדבר ישר ללב, להציע עזרה וחשוב מכך - להציע דרך. "נגעת בצמרות העצים", או "סטארטר" או אפילו "בלוז כנעני", כולם שירים לחברים. "אל תפחד", אחד משירי הנחמה הגדולים של הרוק הישראלי, הוא היפה מביניהם.

משהו בסיפור הישראלי סובב כל הזמן סביב איזושהי דרך עפר. היום היהודי הנודד נוסע למזרח ולדרום אמריקה שנייה אחרי שהוא מחזיר ציוד בבקו"ם, או שהוא טס למסע לפולין בגיל 17. אנשים נוסעים ונוסעים כי אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. גם הנדודים תמיד היו שם אצל בנאי, האיש שחרת על דגלו את צמד המילים "חייב לזוז", מ"מלנכולי" ו"ממשיך לנסוע" דרך "רוחות הצפון", "יוצא לאור (השביל הזה)" ועד "עד הפעם הבאה". הזמן שהוא העביר בגליל וגם בחו"ל, העניק לו מילים שבאמצעותם הצליח לדבר אל המטיילים האלה יותר מכל אחד אחר. ושם, ברכס הכי גבוה, מול הנוף הכי רחוק, הוא שואל "האם אתה בכלל זוכר את מי שמתגעגע?".

דמות אחרת של בנאי עסוקה בלהציע אהבה. הדמות המספרת בשירי האהבה שלו היא תמיד נבוכה, תמיד מבקשת לשמח, תמיד לא מובנת ולא תמיד מבינה. הסצינות אינטימיות, קטנות. הדרמה מתחוללת בתוך השקט. את אודליה, אשתו, פגש בנאי בעבודה על מחזמר נשכח שבוסס על שירי עם צועניים בתחילת שנות השמונים, "כמו ציפורים", שביים יוסי בנאי. היא הייתה אחד הכוחות המניעים שדחפו אותו להקליט את "עיר מקלט", השיר שהביא לו את הפריצה הראשונה, כשכבר לא האמין שיצליח בקריירה כמוזיקאי, היא שרה איתו בכמה אלבומים, והביאה לו את בנותיו. "היום", הלהיט הגדול של "ענה לי", הוא במידה רבה שיר האהבה הבנאי האולטימטיבי - קטן, מציאותי, ריאליסטי, פשוט וכן.

עם השנים בנאי כותב יותר. הוא הוציא שני ספרים, ובאתר שלו יש אוסף רשימות שלו על מפגשים וחוויות שונות. באלבום האחרון שלו, "רסיסי לילה", נדמה היה שפתאום עלו לבנאי הרבה מאוד מילים - הטקסטים נעשו ארוכים, והשירים הפכו לסיפורים שבהם מתגלמים כל אותם האלמנטים הקדומים ביצירה של בנאי. יש מעט מדי כותבים שמכבדים את העברית כמו אהוד בנאי, ומעט מדי אנשים שעושים מאמץ למצוא את המילים הנכונות, המדויקות. המילים הללו מצטרפות לסיפורים שלו, שעכשיו, ממרום גילו, הוא כבר מספר בחיוך קטן.

אהוד בנאי מספר את הסיפורים האלה כבר 26 שנים. אלו סיפורים על מסע, על חברות, על מציאות מתסכלת וגם על נחמה, ועל אהבה פשוטה בין שני אנשים. לפעמים נדמה שבנאי חוזר על עצמו מעט, או אולי מוטב לכתוב חוזר לעצמו, חוזר על אותה הדרך ומספר את אותו הסיפור. כנראה שהדרך הזו היא עדיין דרכם של רבים, ושהסיפור הזה רוצה להיכתב ולהישמע שוב ושוב מחדש. כנראה שהוא ימשיך לעשות זאת, במילותיו הוא, "עד הפעם הבאה".

מה השיר האהוב עליכם של אהוד בנאי? ספרו לנו בפייסבוק