פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 137: "ליקוטים" של ברי סחרוף לא יטלטל את עולמנו, אבל בהחלט שווה

      אלבום כזה שהיה יוצא תחת ידי כל מוזיקאי ישראלי אחר היה זוכה לתשואות מקיר לקיר, אבל מתחת לשמו של סחרוף הוא פתאום מעט מחוויר. זה קורה מפני שמדובר אולי ביצירה האינטימית של המוזיקאי מעודו, וגם הצנועה מביניהן

      קשוב מאוד 137: "ליקוטים" של ברי סחרוף לא יטלטל את עולמנו, אבל בהחלט שווה
      עיצוב: אילת אביב

      כאשר הודיע ברי סחרוף לפני כמה שבועות על אלבום חדש, ניסיתי לנחש מה פשר השם המיועד "ליקוטים". האם הוא מתכנן אוסף חדש? ואולי הוא מאגד שירים שנשכחו בצד לאורך השנים? או שמא מדובר בכלל בליקוטי מוהר"ן, ואנחנו צפויים לקבל אלבום פיוטים נוסף מהמוזיקאי המתחזק? באיזשהו מקום, התשובה היא קצת גם וגם וגם. "ליקוטים" הוא מין פרויקט קצר (כשמונה שירים, וכחצי שעה אורכו), שמכיל בתוכו כל מיני נגיעות מכל מיני עולמות בקריירה של סחרוף, חלקם חוזרים כמה עשורים אחורה, חלקם ממש נמצאים כאן.

      התגובות הראשונות סביבי לאלבום הזה היו מאוכזבות, וזאת עדות לעד כמה עצומות הן הציפיות מאמן בשיעור הקומה של סחרוף. אלבום כמו "ליקוטים" שהיה יוצא תחת ידי כל מוזיקאי ישראלי אחר היה זוכה לתשואות מקיר לקיר, אבל מתחת לשמו של סחרוף הוא פתאום מעט מחוויר. זה קורה מפני שמדובר אולי ביצירה האינטימית של סחרוף מעודו, וגם הצנועה מביניהן. אחרי מניפסטים כמו "נגיעות", "האחר", "שירי אבן גבירול" ו"אתה נמצא כאן" – אלבומים רוויי להיטים שבדרכם הגדירו מחדש את האופק של הרוק הישראלי, קשה לקבל מאותו האיש מחווה שלא מטלטלת את עולמנו.

      ישנו עניין נוסף, של תזמון: חמש השנים שעברו מאז "אתה נמצא כאן" – כזכור אלבום העשור-עד-כה של המדור – עברו בציפיה לאלבום גדול נוסף. במשך רוב הזמן הזה סחרוף שב אחורה לפרויקטים מעברו: חזרה ל"נגיעות" או איחודים חוזרים של מינימל קומפקט ופורטיסחרוף, ונדמה היה שתקופת הרטרוספקטיבה הזאת ארוכה מדי בשביל אמן שכוחו לגמרי במותניו. האיחוד של פורטיסחרוף בעיניו אכזב, וההתבזות של השותף השני לצמד בפרסומות המתחזות לתוכניות ובפרסומות ממש – כל אלה הושלכו על סחרוף והגבירו את הציפיה ממנו ליצירת מופת. אם המכשול לא היה גבוה מספיק, הרי שלפני כשנתיים נגנב מחשב ועליו הקלטות של סחרוף שיועדו לאלבומו הבא, זה שהתגלם לבסוף ב"ליקוטים".

      ובתוך כל הרעש הזה, נכון, "ליקוטים" לא מטלטל את עולמנו. יחד עם זאת, הביקורת עליו מוגזמת. הוא אלבום שממשיך את הקו וסוגר יפה כמה מהמעגלים בקריירה של סחרוף, מחדד כמה מהרעיונות המוזיקליים והאידיאליסטים שפיתח. אפשר לחלק את האלבום לשניים: חמישה מן הקטעים הם מה שמכונה שירי משוררים, ושלושת הנוספים הם יצירות אינסטרומנטליות. אלה שלובים באלה. חוד החנית הם הטקסטים, אבל באופן אירוני, זה אלבום שמצהיר על אובדן האמון במילה.

      שיר הדגל של הפרויקט הוא "כשייתמו המילים", מאת המשורר (והאקטיביסט) סמי שלום שטרית, המביט בקריסה של כתיבת שיר: "צ??פ??ר מ?ב?ק??ש??ת ש??מ?י?ם. 'ש??מ?י?ם' הו?ל?ך ע?ם 'כ??נ?פ?י?ם'. ז?ה מ?ה ש???י??ש?". אדם נותר עם בנאליה מילולית, דימויים ריקים וחרוזים תפלים, וכישלון כללי של השפה לתאר עולם ומלואו. אינטרו פסנתר לשיר, שלא מתנגן בגרסה שיצאה לרדיו אבל מככב כאן, מוסיף מלנכוליה יפה לרעיון הזה. ושוב בנאליה מופיעה – ב"שיר בנאלי" של אברהם חלפי, שבקלות יכול היה להשתלב מבחינה מוזיקלית בין שירי "אתה נמצא כאן" ל"אדומי השפתות". זה לא מקרי שסחרוף ויתר על הכתיבה שלו באלבום הזה, ושחצי ממנו נטול מילים. גם הרעיון הזה הדהד ב"אתה נמצא כאן" בשירים כמו "כלום זה לא סתם" או בשורות כמו "אני לא שומע כבר מילים, עכשיו זה זמן של מספרים".

      עוד משורר שסחרוף אוהב וקופת כאן לביקור הוא נתן אלתרמן, בשירו המאוד מאוד מפורסם "ירח". לפעמים ההתעקשות של סחרוף לשיר את אלתרמן או אבן גבירול מעלה מחשבה משעשעת שמה שהוא באמת מעוניין בו זאת השתלטות על הבגרות בספרות. אחרי שכבש את "עוד חוזר הניגון" והפך אותו לכל כך שלו, הגרסה שלו ל"ירח", אף הוא מתוך הספר "כוכבים בחוץ", קצת פחות דומיננטית, ואני חושש שהצל המוטל על "ירח", גם מפאת יוקרתו ופרסומו של השיר וגם בשל "עוד חוזר הניגון", פגעו בו. ל"ירח" ("גם למראה נושן יש רגע של הולדת") ישנם כמה וכמה לחנים, וסחרוף למרבה הצער לא מצליח להתעלות עליהם (ולמעשה המנגינה שלו מזכירה לי במשהו את "למה לא אמרת לי").

      שיר אחר, יותר מוצלח, הוא גרסתו של סחרוף לפיוט "אלי למה עזבתני" של ר' דוד בוזגלו. גם העובדה ששיר כזה משתלב בטבעיות בתוך אלבום של סחרוף, בלי כל הטררם של אלבומי הפיוטים מהעשור הקודם, לצד טקסטים חילוניים לחלוטין ובעיבודי רוק כמיטב המסורת שלו, מעידה הן על התהליך שאנחנו כחברה עברנו עם הטקסטים האלה, והן על התפתחות הקריירה של סחרוף באגפים האלה. מאמן מחדש, מכתיב אופנות ופורץ דרך, לאמן שהדרך שהתווה כבר נוחה לו עד שהוא לא צריך כלל לנמק אותה.

      והנה, זאת בדיוק הדרך של "אתה נמצא כאן" – פיוט מרוקאי לצד אלתרמן, חלפי לצד שלום-שטרית ולצד שיר (אפל ונפלא) של משורר צעיר יחסית כמו אודי שרבני. הכל מול דור העבר - אהובה עוזרי שמנגנת בקטע "טווס כחולבן" – והעתיד – שי צברי ששר קולות רקע בכמה מהשירים. גם השיר הפותח, חידוש לשיר שלו ושל פורטיס במסגרת "פוריין אפייר", בעיבוד חדש שתואם את הרעיונות של "אתה נמצא כאן" מדגימות את הרצף של הדרך הזו, שנדמה עכשיו טבעי לחלוטין.

      ראו מה זה, התרגלנו שכל אלבום של ברי סחרוף הוא מושלם. "ליקוטים" אינו כזה, וגם אינו מבקש להיות. זה כאמור, אלבום צנוע מאוד בשאיפות שלו, פסימי לגבי היכולת של המילים להגיד משהו, ואולי גם לגבי היכולת של מוזיקה וצלילים לשנות את העולם מסביב. חוץ מאשר "כשייתמו המלים", להיטים אין כאן ממש ובוודאי לא המנונים. במובן הזה אין ספק שהוא אינו הפרק המפואר מכל הפרקים המפוארים בקריירה שלו – ומדובר באיש שכמעט כל אלבום שלו הוא מאסטרפיס, כן? – אבל הוא פרק מכובד, מרגש ואינטלקטואלי לפרקים, ומרתק להאזנה. אני צריך משהו הרבה הרבה יותר גרוע כדי להתאכזב מברי סחרוף.