"Get Lifted", אלבום הבכורה של ג'ון לג'נד, שם את הכשרון הענק שיש לבנאדם המופנם הזה גבוה למעלה, הרבה יותר ממה שמרמז שמו. לג'נד, נגן אולפן באלבומים של לוריין היל וקנייה ווסט, הפך לוירטואוז פסנתר שחולש על אזורים רבים באר 'נ' בי, שנותרו מיותמים מאז מותו של דוני האת'וואי, שתיקתו של דיאנג'לו ומאז שקודי צ'אסנאטס התחבר סופית לישוע והפסיק לשחרר מוזיקה. לג'נד לקח את הטוב בעולמות המשלימים האלו איתו לשמיים באלבום שהביא לו כסף, תהילה, שלושה פרסי גראמי לשים מעל הטלוויזיה וכנראה גם השראה להמשיך ללכת בכיוונים מוזיקליים הפחות מקובלים לאחר אלבום בכורה עם שלושה להיטי ענק בפנים. הרבה אנשים אחרים היו מוכרים את נשמתם לשטן כדי להמשיך ולככב ברשימות שהוא מפרסם על גבי הבילבורד, אבל לג'נד - טיפוס עקשן - הפנה את גבו לכל הבלינג שקנייה ווסט כה נהנה להשתכשך בו ובחר להסתגר בבית, מקסימום עם כמה נשים כי אין כמוהן להשראה, ולעשות מוזיקה. לא רעש.
ומוזיקה היא הדיבור ב"Once Again ", אלבומו השני והכה שונה של ג'ון סטפנס. אלבום שמתחיל להצדיק את שם המשפחה המאומץ שלו. לג'נד לא חוזר על אותו טריק פעמיים ומתרחק בצורה מבורכת מזרועות הפקת התמנון של ווסט, כשהוא מרחיב את היריעה ונותן מקום גם לאחרים להיכנס לעולם שלו. רפאל סאדיק, קרייג סטריט, סא-רא, ג'ק ספלאש מ"פלאנט לייף" וכמובן וויל.איי.אם הבלתי נמנע. כל אלו נתנו - כל אחד לפי ראות עיניו - את תרומתם המכרעת בעיצוב הנוף המוזיקלי המרשים והדי אחיד, יש לומר, של האלבום הזה. אחיד כי בעצם כל מה שלג'נד צריך כדי להסתדר בחיים הוא כולה פסנתר פשוט ולאוו דווקא להתהדר בשמו של המפיק הלוהט של הרגע. אם באלבום הקודם נוכחות המפיק הייתה כמעט שוות זכויות לאיש שחתום על האלבום, הרי כאן אין צורך לארח את סנופ דוג כרשת ביטחון. באלבומו השני לג'נד נותן דרור למהומה שבתוך נפשו אותה הוא פורט על גבי 13 שירים ועוד אחד לשנה הבאה.
אגדה המערבית
הנושאים הם פחות או יותר אותם נושאים ברומו של עולם, כשאתה זמר סול המודע היטב למורשת אותה הוא אמור לייצג. רק שהפעם, ואת זה ניתן לומר באופן גורף על האלבום כולו, לג'נד מתייחס אליהם מנקודת מבטו של גבר. דמיינו את ריבר פניקס ב "אני והחברה" ואח"כ ב"איידהו שלי" ותבינו מה קרה לליטל ג'ון ב-
"Once Again" - אלבום שכולו מנקודת מבטו של מי שהתבגר באחת וכעת נוספו לו עומק-התבוננות וכנות, המבדילים אותו מכל הלהג, היוהרה ובעיקר הרברבנות של עמיתיו. לג'נד, כמה טוב לשמוע, שומר את זה אמיתי, ומצליח לחדש בספקטרום הדהוי מרוב שימוש, שיש בין המלים אהבה ותשוקה. על כל שיר אהבה ממיס, כזה שיכול לצבוע גם את הגרועה שבאקסיות בצבעים מחמיאים בואכה אידיליה, ישנו שיר תשוקה מייסרת מהסוג שגורם לבחורות בהווה להסמיק, להנמיך את מבטן בצפייה ולבקש לשמוע עוד פעם רק עם אורות יותר נמוכים בבקשה. המלחמה המיותרת של ארה"ב גם היא מוצאת את עצמה בין השירים, ביתר שאת בשיר המסיים בו לג'נד הגיע לסנכרון מושלם בין ליבו ותודעתו הפוליטית. שיר המדבר על החיילים הממתינים לשובם בייתה מבלי לדעת מדוע עזבו אותו מלכתחילה והאם זה היה שווה בכלל.
הרבה מאד אנשים מדברים על היפ הופ אמיתי. לג'נד מזכיר שיש גם אר 'נ' בי אמיתי ולא רק כמה גייז בארון, ששרים בקול פלצט על זה שהם הכי גאנגסטא, שחוגגים על התחת של הביצ'ס שלהן. לג'נד, שיכל בקלות להיהפך לעוד מוצר משווק היטב, חתך שמאלה לדרך שמובילה אל המקום בו נוצרות אגדות. כי אם יש משהו באלבום הזה יותר מהרצון ללחוץ שוב על הפליי ולהסתגר בעולם שנשמע ומרגיש הכי טוב, זו הידיעה שנולד כאן מוזיקאי שהולך להישאר עמנו לתקופה ארוכה. במציאות קצרת מועד וסבלנות של ימינו זה הישג נדיר מאין כמוהו.
ג'ון לג'נד, "Once Again" (אר.סי.איי)