אחרי הקפאה ארוכה בצל המלחמה, מותחן הריגול של התאגיד ואפל טי-וי עולה סוף סוף, בתצוגת תכלית של אקשן מצוין וסבך אינטרסים אלים ומפתיע. אבל מה הטעם במלחמת צללים טלוויזיונית כשנחיל כטב"מים אמיתי בדרך אליך?
דווקא כשהיא לא מספקת דרמות מוגזמות, תחרות השירה מוכיחה שהיא יכולה להיות פשוט אסקפיזם הגון ומשמח. וגם: המהפך של עדן חסון בשולחן השופטים, האודישן של בני אלבז והביצוע האמת מעניין של הערב
הפרודיה המוזיקלית של כאן חינוכית משבשת את התבניות של סדרות וסרטי תיכון עם שירים מדבקים וקורעים מצחוק. כבר מפרקיה הראשונים ברור: גם אם לא הכול מושלם, זאת אחת הסדרות הכי מסקרנות שעלו כאן לאחרונה
כשראש הממשלה תופר בגסות הצהרה מוקלטת, לא פלא שהנראטיב כולו נראה מחורר. שלוש הערות על מהדורות החדשות
מערכון הפתיחה השתמש בפורמט של הפינה הכי מנחמת לכאורה של המהדורה, ובחיוך אלים, כדי להראות את העתיד הדיסוטופי שנבנה על בסיס הסיוט של כולנו
הפרשן של חדשות 12 מחה ב"אולפן שישי" על כך שבניגוד לתחילת המלחמה, יותר אנשים חושבים שהחזרת החטופים היא לא הדבר הכי חשוב. גם בלי התשדיר קורע הלב שהוקרן לפני כן, מהסקר שפורסם באותה מהדורה ממש עולה ההיפך המוחלט, כמו גם שתי מסקנות עצובות נוספות
אבל מתנגש עם פופ וטראש, מלחמה עם תחרות שירה: בעונה השנייה אחרי אסון אוקטובר, "הכוכב הבא" מודעת יותר לפיצול האישיות הקיצוני שלה, כמו כולנו. שלוש הערות על פתיחה העונה
"המו"לים", הסדרה התיעודית של כאן 11 על המאבק ארוך השנים בין ידיעות אחרונות ומעריב ועל האופן שבו יחסי הון-שלטון-עיתון רמסו את המחויבות של התקשורת לציבור, מאירה את הצדדים הכי מכוערים של העיתונות הישראלית. זו קריאת השכמה לעיתונאים - וגם לקוראים
"מוות, תן לי לעשות את הספיישל שלי" הוא חצי מופע סטנדאפ וחצי מחזמר על לידה ואבל שהתערבבו עם פרוץ מגפת הקורונה. גם מהכאבים הכמוסים האלה, מחרדה של הורים צעירים ומאובדן, היוצרת של "האקסית המטורפת" מצליחה לצאת למסע מקורי, מתוחכם, אנושי, מוזיקלי וקורע מצחוק
בערוצים התייחסו אליה כאל תמונת ניצחון, אבל כשהזוועה הזאת מופיעה על המסך בשעת אחר הצהריים ללא טשטוש, זאת הנפש שלנו שמצולקת. זו תעודת עניות: כל המחסומים התרבותיים קרסו, והטלגרם ניצח את הטלוויזיה
הפרשן הצבאי של כאן 11 הציג במהדורה תיעוד מפורט מקרב פנים אל פנים בין חיילי צה"ל ומחבלי חיזבאללה. כל כך התרגלנו למלחמה שלא נגמרת, שזה מתקבל בשוויון נפש מוחלט בשמונה וחצי בערב
באמצעות עדויות של ניצולים ותיעוד מקורי מזמן אמת, הסרט התיעודי של יריב מוזר בהוט 8 מציג את הטבח במסיבת הטבע באופן מפורט, מקיף וללא הנחות. גם אם הוא לא מחדש הרבה לאומה שמשחזרת את האימה הזאת שוב ושוב מחדש כבר שנה, זאת עדיין צפייה מזעזעת, והלב עוד מסרב להאמין
הפרשנים באולפנים מריעים לתקיפות בלבנון ומכים בתופי המלחמה. אישה אחת שיושבת שעות במקלט בקריות כי היא מפחדת להיות בבית, מזכירה את מה שכל הזמן נשכח
צריך להיות מנותק מהמציאות כדי לא להבין שאנחנו בדרך להסלמה מטורפת, אבל בגנון של גלעד דיברו על מסיבה עליזה וחיקו פיצוצים של ביפרים. כשתגיע החמרמורת, זה כבר יהיה מאוחר מדי. וגם "איפה תלכי" הוא סרט עדין ופיוטי, על החיים שנעצרו באוקטובר והעולם שמתעקש להסתובב
בסרטון מהמנהרה שבה נרצחו ששת החטופים, הסיוט מקבל צורה מול עינינו. מספיק לראות מה קרה לדובר צה"ל בתוכה ליד שלולית הדם, כדי להבין את הסיפור כולו
עוד איומים! עוד אזעקות! והייאוש - הרבה יותר נוח: התשדיר שמפרסם את מערכת ההתרעות החדשה מציג הומור נוראי ועתיד מסויט. סרטון כה מופרך יכול להיוולד רק בישראל המטורפת של 2024
שירות הסטרימינג הלך בכל הכוח על תחרות האכילה "Chestnut נגד Kobayashi: עד הנקניקייה האחרונה", והפך אותו לאירוע גלובלי בשידור חי. לשם אנחנו הולכים: בידור יותר ויותר ביזארי, חולני וקיצוני, וכולם מוחאים כפיים
כוכב "ארץ נהדרת" הודח רגע לפני גמר "רוקדים עם כוכבים", אבל למי אכפת? הריקוד שלו עם רומי נוף לפי הקלאסיקה "הכל זהב" הוא לא רק מחווה קורעת לנעמי פולני, אלא גם פרודיה מושלמת וחתרנית על הפריים טיים האסקפיסטי והתעמולה הביביסטית
בין התרגשות ותסכול, בין אושר למבוכה, התקשורת הישראלית חגגה את שחרור החטוף פרחאן קאדי משבי חמאס. בין כמה התרחשויות מגוחכות, היו גם כמה רגעים יפים ונדירים של סולידריות
ערוצי הטלוויזיה משקפים מדינה בחרדה לקראת ההסלמה המתקרבת: הציבור נוטש את הרחובות, מסתער על הגנרטורים, מתחנן לכרטיסי טיסה, אוגר תרופות ליום סגריר. מי שמצפה עדיין שנתניהו ושאר מקבלי ההחלטות ידברו עם הציבור וינסו להרגיע אותו פשוט לא מבין איפה הוא חי
בפאנל שאוהב לדבר על אליטות לא מגוונות עם אג'נדה, יושבת חבורה של בכירים לשעבר ומדברת באופן ילדותי להדהים עם עצמה בסיסמאות צפויות ושרה במקהלה בוטה את אותו מסר על אותם "אשמים". זה בעיקר פתטי
הפרק של "עובדה" עם סיפורו של החטוף שהוחזר, אלמוג מאיר ג'אן, מגלה לנו איך באמת נראים מאות ימים של שבי, ומה זה אומר על מי שנשאר מאחור. בעידן של חוסר קשב, אסור שהסיפור הזה יטבע בשטף האינסופי
לגל הבלשי של הזמן האחרון מצטרפת "האמת" (כאן 11), ולא צריך לעבוד קשה כדי לחשוף את מקורות ההשראה הנפיצים שלה. מעל לכל יש תחושה אחת שמרחפת מעליה: ישראל חרדה מבני הנוער שלה, מאוד
מאחורי ניסוח טלוויזיוני כזה או אחר, מסתתרת לפעמים איזו פרודיה על המציאות. כך בין קטסטרופה לקטסטרופה, תחזית מזג האוויר של אלעד זוהר בחדשות 13 מצאה את הנחמה היחידה שהישראלים יכולים להיאחז בה עכשיו: תמיד יכול להיות גרוע יותר
הביקורת המאופקת באולפן על המשבר החדש שמאיים על הקואליציה נראית כמעט סלחנית מדי ביחס לרמות הניתוק הבלתי נתפס - וזה אפילו לא הדבר הכי מחליא שהתרחש ביממה הזאת במשכן. לפעמים זה מרגיש כאילו גם כשנדמה לנו שהגענו לתחתית של התחתית, כנסת ישראל נוקשת מלמטה
איך אפשר לגלות אמפתיה לבכי תמרורים על הדחה, אחרי שרגע לפני כן ראינו אם קוברת את בנה היחיד? זה המחיר של נרמול הטרלול ושל חיים בצל טרגדיה ללא קץ: גם כשמחפשים אסקפיזם, כל "דרמה" טלוויזיונית מרגישה כמו אצבע בעין
"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (קשת 12) קיבלה נפח ככל שהתקדמה, והתגלתה כמשל על עיר מחוללת ומשפחות מתפוררות. ההצלחה שלה, ושל הז'אנר כולו, אולי אומרת משהו גם על ישראל של תשפ"ד
בניסוחים כוזבים, באיזון שקרי, בהאשמת הקורבן ובהיעדר אמפתיה, מתנרמלת אלימות מטורפת כלפי אזרחים. וכשהתנהלות בלתי נסבלת זוכה ליחס כזה, אפשר להיות בטוחים שהיא תחזור
"מחיאות כפיים רמות" היא מה שהיה קורה אם חנוך לוין היה כותב באיסטנבול: הקומדיה הטורקית הקצרה של נטפליקס, שבמרכזה משפחה לא מתפקדת ובנה שמתגעגע לגלגול הקודם שלו כפרי הדר, מפרקת מוסכמות חברתיות, כאבים כמוסים ושאלות קיומיות. לא פחות חשוב, היא קורעת מצחוק
חזרת החטופים הציפה את כולנו ומילאה בצדק מדינה שלמה בהתרגשות, אבל במרוץ התקשורתי נרמסים גם הרגעים הפרטיים ביותר של אנשים ששרדו תופת ולא רצו להיות מפורסמים. זה פשוט לא הוגן: הם זקוקים עכשיו להגנה גם מהחיבוק הלוחץ שלנו
