יש טיעונים טובים בעד החזרה של תכנית הבידור, אבל כרגע, השיחות על האירוויזיון, הסמול טוק וכל האווירה מסביב - עם כל מה שראינו וכל מה שאנחנו עדיין מעכלים, המופע הזה נראה כמו מזכרת דהויה מעולם אחר לגמרי. רגע אחד גילה שזה יכול גם להיות אחרת
"אוטו אוכל - צו 8" יצאה לפגוש בעלי עסקים מעוטף עזה ומתנדבים, ולהכין ארוחה לצעירים מכפר עזה שניצלו מהטבח. המתכון המנצח: לזוז הצידה ופשוט להקשיב, כדי לקבל שעה נדירה של נורמליות במציאות לא נורמלית
"כל האור שאיננו רואים", המבוססת על רב מכר זוכה פוליצר, מציגה קיטש נאיבי וסיפור פשוט, קל לעיכול ומתקתק עד בחילה, שהופך את הקטסטרופה הגדולה בהיסטוריה לרקע אסקפיסטי. המעטפת הדביקה מכעיסה: יש משהו לא מוסרי בגישה שמטשטשת כל דבר שלא עושה נעים בסוף היום מול הספה
לראות מעבר ל-7 באוקטובר: הכתבה של אביגיל קוש וחיים ריבלין על החגיגה האחרונה של קיבוץ בארי, בערב שלפני מתקפת הטרור, הצליחה לחבק את מה שהיה ואינו עוד: מרקם החיים של הקיבוץ, הפולקלור והסיפור המשותף שנוצר בו - תמונה שלמה, צבעונית ועשירה, שהוכתמה באחת
כמה פרקים לתוך מהדורת המלחמה של "ארץ נהדרת", מתברר שוב שמערכוני ההסברה חלשים, מתישים ופשוט לא מצחיקים. זה חבל בעיקר מפני שכשהיא לא מנסה לחנך את העולם, אלא להגיד משהו עלינו, היא יודעת גם להבריק
בהפצת התיעוד הלא-מצונזר אנחנו מעצימים את האפקט של המעשים הנפשעים. סרטוני הזוועה חותכים אותנו, מוצצים את נשמתנו מבלי שנוכל לעקור אותם מתוכנו. את מעט הביטחון שאנחנו מצליחים לאסוף מחדש, הם מערערים בלי תקנה. זה בדיוק מה שהטרור רוצה
כל הסחרור הישראלי מתנקז לרגע הזה: המאבק בין הדתה לחילוניות, הרמיסה של שלטון החוק, תרבות האצבע בעין, הוויכוחים הפוליטיים שגולשים לעימותים פיזיים ברחוב וחוסר היכולת לחיות זה לצד זה - וכל זאת בערב יום הכיפורים. הטלוויזיה, כרגיל, התעסקה בטפל
הסדרה התיעודית של סימה קדמון ואמנון רבי בכאן 11 היא צלילה מרהיבה, כנה ואינטימית אל מתחת לעורו של חיל האוויר, שלא מתביישת להצביע על היוהרה, הבלבול והמחדלים שליוו את המלחמה - אבל גם מנסה להבין את בני האדם מאחוריהם
על המסך, החשיפות על איתמר בן גביר הדגישו את האופן המטופש שבו מתנהלים דברים בישראל, ובהתאם הן התקבלו כמעט בשעשוע באולפנים. התיעוד שבו חברת מפלגתו קראה לרוצח התינוק עלי דוואבשה והוריו "קדוש וצדיק", רק דרבן את רפלקס ההקאה
הכתבה של עורך חדשות החוץ בערוץ 12 על התקשורת הלא-חופשית בהונגריה של ויקטור אורבן הראתה איך נראית חברה שבה גם חופש הביטוי מוכפף לעריצות הרוב הפוליטי. אי אפשר להימלט מהמחשבה העגומה: גם ישראל בדרך לשם
התעשייה האווירית בחרה משום מה לפרסם בערוצי הטלוויזיה את מערכות הנשק שהיא מייצרת כשברקע נוף פסטורלי וזמרת ענוגה שרה "שלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה" ללא שמץ אירוניה. דימוי חיובי זה חשוב, אבל אנחנו לא מטומטמים: אין סיבה למכור לנו טילים בעטיפה של גבינה לבנה
כוכי כלף, שבנה לא הוכר על ידי מערכת הביטחון והצית את עצמו, ולאה גולדין שעדיין ממתינה להשבת גופת בנה מעזה, המחישו כיצד הברית בין המדינה לאזרחים מופרת לכל אורכה. אולי אם אימהות ולא פוליטיקאים וגנרלים היו פותחים כאן מהדורות, דברים היו נראים אחרת
מערכון הקאמבק הקצר שלה אולי לא הפתיע, אבל המחיש עד כמה נחוצה לנו סאטירה משמעותית באחת התקופות המטורללות בתולדות המדינה, פשוט כדי שלא נשתגע
עודד בן עמי קרא במונולוג נואש לראש הממשלה לעצור את הטירוף, תינוקת משחקת בכביש זעזעה את המדינה ואילו נגה ניר נאמן בחרה בדרך ביזארית אך גם מדויקת באורח פלא כדי לסכם את היום. שלושה רגעים חריגים ביום מטורף ממילא, שמתנדנדים בין תקווה לייאוש
יש סיבה שהסיפור של "מעירים דובים מרבצם" מוכר לנו - מדובר בגרסה מחודשת של "עקרון ההחלפה" הישראלית. גם אם היא נאמנה באופן קפדני לכל כללי הז'אנר, היא מצליחה לגעת בחמלה בנושאים מורכבים כמו פוסט-טראומה מבלי להעיק, עד לפתרון המספק
אקטואליה? התכנית החדשה של רשת 13 מציגה כאוס מחריש אוזניים, וולגרי ורווי קלישאות, שמרדד את כל מה שקורה לבידור נרגן ורעשני. זה תוכן דל וסתמי, שהמילה המנומסת ביותר עבורו היא "מיותר"
הסדרה החדשה של רשת 13 חוזרת אל ימי האינתיפאדה השנייה, ולאופן שבו האלימות סוחפת כל מה שנקרה בדרכה. היא מקדישה נפח מרכזי לדרמה הביטחונית-מודיעינית בסגנון "בית לחם", וגם מופקת ומשוחקת היטב - אבל לא מספיק מקורית
"שישה אפסים", הדרמה הקומית החדשה של כאן 11, בוחנת מה קורה לשישה ישראלים שזכו בלוטו ומגלה ששום סכום של כסף לא יעניק שלווה למעמד הביניים האומלל. היא נהנית מרעיונות טובים, ליהוק משובח ואלגנטיות, אבל טובעת במועקה שמציפה כל חלקה טובה
בעונתה השנייה, סדרת הלהיט של קשת 12 ממשיכה לשייט באותם המים בדיוק, לטוב ולרע: גם הפעם היא קצבית, משוחקת היטב וסוחפת את הצופים, וגם עדיין בנאלית וחד-ממדית. זה מאכזב, כי ציפינו שהפעם השוטרים הרדופים יעלו בדרגה
קשה לקנות את דבריו של המועמד לראשות לשכת עורכי הדין, שהורשע בין היתר בקבלת דבר במרמה, באולפן של עמית סגל ובן כספית. ובכל זאת, תשובה אחת שלו הייתה מדהימה בישירותה - ומטרידה במיוחד
זה דבר אחד להתווכח בפאנל, ודבר שני להעליב עיתונאים, להטיח בהם רפש ולהאשים אותם בחוסר מקצועיות בלי כל הצדקה - כשאתה אורח באולפן שלהם. כשהתקשורת נלחמת על כבודה, הגיע הזמן לייצר משוואה חדשה מול מי שמבקש להילחם בה
אב מודאג אחד חובר לשני דילרים כושלים כדי לתפוס זן קנביס מסוג מיוחד בסדרת הפשע הקלילה החדשה של הוט. על הנייר זה נשמע נחמד, אבל עם כל הכוונות הטובות - דיאלוגים תמוהים וכימיה מזעזעת בין השחקנים מביאים לתוצאה חלשה ומאכזבת, שקשה לקחת ברצינות
המיני-סדרה הבינלאומית "רוחות ביירות" שכתבו ליאור רז ואבי יששכרוף מנסה לתאר את עלייתו ונפילתו של בכיר חיזבאללה עימאד מורנייה, מימי מלחמת לבנון ועד ההתנקשות. היא שואפת להכניס פנימה הרבה, אבל מתקשה לצבור מומנטום, להעמיק או לסחוף
התכנית של גיא לרר ברשת 13 עברה לשעה 19:00, ונפתחה בשאיפה לדבר על כל מה שחשוב לנו והתקשורת מחמיצה. הפער בין המונולוג לתכנית ההשקה בלתי נתפס וכמעט טראגי: הדרך מלאה כוונות טובות, ובסוף מתעסקים בשטויות עלובות
מותחן האימה היהודי של כאן 11 הוא המקום שבו נפגשים השוליים של העולם החרדי, שדות חסרות מנוח, מיסטיקה אפלה, היפים תמהוניים ולא מעט דם. למרות תסריט מפוזר ומשחק מוגזם, מדובר בבינג' מספק שנע בין טירוף לטראש, ויש בו יותר ממה שנדמה במבט ראשון. זהירות: ספוילרים
"מדורות השבטים" שעלתה בכאן 11 מתארת את 30 השנים האחרונות בישראל, מהסכמי אוסלו ורצח רבין ועד ההפגנות נגד המהפכה המשפטית, ככרוניקה של התנגשויות בין קבוצות בדלניות החרדות לקיומן. בדרך הזאת היא מנסה להעשיר את הנראטיב המקובל - אבל בעצמה מגישה סיפור חסר
ביום שאחרי ליל המחאה ההיסטורי נגד המהפכה המשפטית ופיטורי שר הביטחון, משדרי האקטואליה התקשו להעביר את הזמן עד להכרזה הדחויה של ראש הממשלה על עצירת החקיקה. אחרי שזו סוף סוף הגיעה, גם באולפנים הבינו שהדרמה נמצאת בכלל במקום אחר
צפייה בטלוויזיה בתקופה הקיצונית הזאת, בתוך סדרת אירועים בלתי סבירה ובלתי נגמרת, מותירה תחושה של טביעה. זה משפיע על הצופה, על הנשיא וגם על המגיש. אתמול במהדורה של חדשות 12, כשאירוע רדף אירוע, קושמרו המחיש זאת שוב ושוב, ובתסכול גובר
הסדרה החדשה של כאן 11 עם יהודה לוי מתארת את תככי עסקאות הנדל"ן שמנסות "לייהד" את האזור, כשבאמצע מתנגשים פלסטינים, מתנחלים, אנשי דת ואופורטוניסטים - אלא שהיא מתקשה להתרומם מעל לקלישאות ולאפרוריות
הפרויקט הדוקומנטרי על היחידה אפופת הסוד אולי מלקט זיכרונות מאוסף מרשים של מרואיינים, אבל נמנע מכל עמדה ביקורתית או מסקנה מקורית. עם כל הכבוד להצצה הנדירה, זה לא מספיק בשביל להפוך למסמך בעל ערך
