שירונט

נראה שאין דבר כיפי יותר מלשבת עם ערמה של רשימות ולהתחיל לחשוב מה היו הדברים הכי שווים במהלך השנה האחרונה. השנה הזו, לדעתי לפחות, היתה "השנה של הסינגל" – לא בגלל החדירה של ה-mp3 לחיינו, לא בגלל המוות של הדיסק ובטח שלא בגלל רדיוהד. סתם, כי אני לא חושב שיצאו מספיק אלבומים שהיו טובים מתחילתם ועד סופם, וכן שוחררו לאוויר המוני קטעים בודדים מעולים.

כנראה כי לא היה שום חידוש אמיתי, רק שיכלול של דברים קיימים – לא קם אף ז'אנר חדש שריגש אותי, ואף סצנה לא החלה לפרוח לה. אין לי ספק שבקרוב, סביר אפילו שב-2008, האלבומים יחזרו ובגדול. בינתיים, עד שאני מגבש את רשימת אלבומי השנה שלי – משימה קשה, כפי שבטח הבנתם – החלטתי לעשות לעצמי הנחה ולהביא לכם את 30 הסינגלים שעשו לי את השנה.

הלוואי והייתי מרגיש לתל אביב רבע ממה שג'יימס מרפי מרגיש כלפי ניו יורק. אבל גם אם הייתי, אין מצב שהייתי מצליח לבטא את זה באופן מושלם כל כך.

לא ברור מאיפה בדיוק שואבים הברזילאיים את שמחת החיים שלהם, אבל בשיר הזה, לקצת יותר משתי דקות, הם נותנים לנו להצטרף לטירוף.

בסופו של דבר, אחרי כל הרעש, נשארנו עם יופי של אלבום ביד, ואתם חייבים להודות שהשיר הזה, למרות שהוא לא מחדש כלום, הוא המקסים שבערימה.

מזל שעושים סרטים על בוב דילן, אחרת לא היינו מקבלים מה-Hold Steady השנה כלום. איזו להקה! איזה קאבר! לא שומעים כאלו דברים כל יום.

אם השיר הזה מתוק לכם מדי כנראה שאף פעם לא הייתם מאוהבים. או שאף פעם לא שמעתם מוזיקה משוודיה. או שאתם כבדים תחת.

הם היו ביחד עשר שנים, נפרדו ונשארו ביחד רק בכדי לסיים את היצירה המשותפת האחרונה שלהם אי פעם. השיר הזה הוא תמצית הכאב שמלווה את האלבום כולו.

הם אולי כבר לא ילדי הקסם של האינדי, וברוב סיכומי השנה די שכחו מהם, אבל אף אחד לא יכול לקחת מהם את הסינגל המעולה, שמכיל בתוכו כל כך הרבה אנרגיה, שהיה אפשר לחשוב שלא עברה דקה מאז שהם התפרסמו והיו בתיכון.

השיר הזה הפך לקלאסיקה עוד לפני שהוא נכתב. זה סופרמן? זה פרינס? לא! זה סנופ, והוא ייכנס לך לתחתונים לפני שבכלל תספיקי ללקק את השפתיים.

לא ברור לי איך הופ סנדובל לא השתחלה לשיר הזה, אבל גם בלעדיה מדובר בחתיכת קטע מרגש שמערבל את הבפנוכו שלכם עם המוזיקה של מאזי סטאר ובאקסטר דורי.

למרות שמירנדה תספר לכם שכל אחד בעיירה קטנה הוא מפורסם, שנת 2007 עשתה אותה ענקית גם מעבר לשכונת הקראוונים שלה. מגיע לה, כי נכון לכתיבת שורות אלו, היא הווייט טראשית הכי שווה בעולם.

הם נגישים יותר או מרוחקים יותר? עושים פופ או אוונגרד? יודעים מה, למי אכפת? כל עוד הליארס עושים את המוזיקה המעניינת שלהם, אני איתם.

טוליקראפט מסבירים את התופעה הכי גדולה של המוזיקה ב-2007. מרקידים – אין, בכייינים – אאוט. למה זה קורה? כי נמאס לנו. היא זרקה אותך ואתה שבור. יש לך רק את הגיטרה וזו אשמת הכוכבים. הבנו. יופי. שמענו את זה כבר. יכול להיות שהם כתבו את זה על ברייט אייז?

בלי לפקפק באלבום המדהים שיצא לביירות השנה, השיר הזה, שיצא קצת קודם על האי-פי “Lon Gisland EP” הוא פשוט יצירת מופת, שמוכיח למה צריך להמציא שם מיוחד רק למוזיקה הזו שביירות עושה – בלקני מעליב את זה, ואינדי זה פשוט לא זה.

הספקנו לשכוח אותם, סך הכל זה יצא באיזה ינואר או משהו, וגם אם כבר נזכרים, המושג "נו רייב" מעלה גיחוך. עדיין, נראה אתכם לוקחים את הכבוד מהקטע המדהים הזה.

מארק אי סמית מעולם לא איבד את זה, ומאוס און מארס, שמחזקים אותו ברקע עם ביט מטורף, מראים שחולון זה לא המקום היחיד שהם ביקרו בו בחייהם.

יהיו כאלו שירימו גבה, אבל לדעתי מדובר בקטע הטוב ביותר מהאלבום הבאמת מצוין הזה. בומבסטי, סוחף ולפנים – בדיוק כמו שצריך.

דווין לא זקוק לנוכחות של סנופ או אנדרה 3000 בשביל לזרוח. הוא אפילו לא צריך להתרכז בביצ'ס ובסמים. מספיק שהוא שר על המצב העגום של הדולר והלב שלי נקרע. ככה זה כשאתה משורר אמיתי.

אלקטרליין הודיעו השנה שהן מתפרקות, אך לפני זה הן הספיקו להוציא את אחד מהריליסים הטובים של 2007 ואת האלבום השלם ביותר שלהן. השיר הזה הוא רק טעימה קטנה מהשלם.

כנראה תגלית ה-Twee של השנה – הם שבעיה מוויילס, הם שמחים, כפיים, שרים על להקות אחרות, והיו דיבור מרכזי בבלוגים, מגזינים ושיחות סלון. אלבום מלא אמור לצאת ב-2008, עד אז, סביר שהם פשוט ירקדו להם.

אוקקרביל ריבל הגיעו השנה להמון אנשים, הרבה בזכות השיר המצוין הזה, שיסחוף אתכם בתיאטרליות הכבדה שלו לעולם שבו הלהקה מטקסס מנסה לשכנע אתכם שיש הבדל בין הקולנוע למציאות. תשבעו.

זה לא סוד שכל מה שג'ואנה נוגעת בו הופך לזהב. גם השיר הזה, ששונה בתכלית מכל מה שעשתה עד היום, הוא מבריק מתחילתו ועד סופו. הקטע איתה הוא, שהיא גורמת להכל להישמע טוב – אפילו להשפעות איריות. הדבר היחיד שהיא צריכה להתבייש בו, זה שמדובר בשיר החדש היחיד שלה ב-2007.

זו לא איזו הלצה פוסט-מתנשאת, וגם לא ניסיון להיות מגניב במיוחד. השיר הזה באמת מצוין – מבחינת קצב, שנינות, סטייל. הכל בו כל כך נכון, ואני רוצה לראות מישהו שאומר משהו אחר.

הדן דיקון הזה יודע מה שהוא עושה. משחק עם פופ ואלקטרוניקה ניסיונית, שופך קולות, תוקע לופים. בקטע הזה, שאורך קצת יותר מ-12 דקות, הוא מראה איך עושים סימפוניות במאה ה-21. יש אנשים שקוראים לזה בלאגן, אחרים קוראים לזה גאונות. מה שבטוח הוא שאם יש מישהו אחד בודד שעשה מוזיקה חדשנית השנה, זה הוא.

האמת, השיר הזה כבר בלתי נסבל, ומלכתחילה העדפתי שירים אחרים באלבום של Justice. הקטע עם Uffie למשל, דבוק לי במוח עד היום. אבל מה לעשות, לפעמים צריך ללכת עם הסביבה, והשיר הזה אומר 2007 יותר מכל דבר אחר שיש בעולם, אז מי אני שאתווכח?

אני לא קוואמי, ולסביות לא מרתקות אותי כל כך. בכל זאת, השיר הזה הוא אחד מרגעי הפופ הכי מיוחדים שתשמעו. יאנס מספר פה על מערכת יחסים שיש לו עם אבא של ידידה לסבית שלו – האבא, משוכנע שיאנס וביתו זוג. מצב לא נעים, והנסיך השוודי יודע איך לספר לנו עליו באופן מושלם.

יש שני דברים שאני פשוט מסרב להסכים איתם. הראשון הוא ש-“Kala” הוא אלבום ששווה משהו. השני הוא ש-M.I.A. היא איזו חתיכה לוהטת וסקסית. אלו טענות כל כך מופרכות שאני בכלל לא יודע איך להגיב להן, אך בכל זאת, השיר הזה, הוא יצירה מבריקה, מדהימה ומושלמת. יודעים מה, תחשבו על עוד כמה סופרלטיבים, תזכרו שיש כאן סימפול של הקלאש ושידו של דיפלו מעורבת בסיפור ואז אולי תבינו כמה שזה טוב.

זה לא רק שאנימל קולקטיב הופכים לנגישים ופופיים יותר. פתאום, גם המילים שלהם, מובנות, הכוונות הראשוניות שלהם מתבהרות ואפשר לקלוט מה רץ בראש של החיות הכי מבוקשות בסצנת האינדי. השיר הזה מתבלט מעל שאר האלבום האחרון והמצוין שלהם בעיקר כי הוא מחזק את הטענה הזו יותר מכל השאר.

שיר שמתחיל ב"אנשים מאוהבים שוכבים להם ומשמנים / לא רציתי שאנחנו נסיים ככה" וממשיך ב"לכל בת שאי פעם היתה איתי / התגברתי עלייך / לבסוף" לא יכול לאכזב. אדי ארגוס יורה פה את אחד הטקסטים הכי טובים שלו אי פעם, וזה ממש לא דבר שקל לעשות.

האמת, זה היה צריך להיות במקום הראשון, או לפחות לחלוק אותו. אבל פיצ'פורק כבר הכתירו אותו כשיר השנה שלהם, אז בשביל שהגאווה לא תעלה לג'יימס מרפי לראש, הוא נשאר פה במקום השני. מה אפשר להגיד על השיר הזה שלא נאמר כבר? מדובר בשיר פופ של 7:40 דקות. הוא מונוטוני בטירוף ובכל זאת מעלף ביופיו, אפשר למות עד שמרפי מתחיל לשיר והטקסט פה פשוט מבריק-מבריק-מבריק. יא אללה!

גם אם השיר הזה היה ממש גרוע, היה מגיע לו להיות במקום הראשון רק בגלל השם שלו. למזלו הוא גם באמת מדהים – אני לא מאמין שאני משתמש במושג הזה, אבל מדובר בהמנון מהשורה הראשונה, כזה שיכול להרים מהמיטה את כל הילדים העצובים, להקפיץ על הרחבה את נערות השעשועים ולגרום לכל הנערים המדוכאים ולהסתובב עם האוזניות צמוד ולהרגיש כל מילה. זה כמו הקיור, רק על מלא ממריצים ועם המון אנשים שיכולים פתאום, לצד הטקסטים המלנכוליים, להתחיל לצרוח ביחד את המילים הכי בסיסיות בלעשות שמח (או "אחד שתיים שלוש!" או "דאנס!! דאנס!! דאנס!!").