"למרות שלא ראיתי אותך שנים/ הלוויה שלך היא כזו/ שאטוס אליה מכל מקום" הוא המשפט שמהדהד לי בראש כבר כמעט חודשיים מאז שדלף "Alopecia", האלבום החדש של Why? (בשבוע שעבר הוא הגיע באופן רשמי וחוקי לחנויות). יש בשורה הזו המון מעבר לצמרור הראשוני שהיא מעבירה, בעיקר כי היא יכולה להתפרש לשלל כיוונים חלקם מלאי אהבה, חלקם נקמניים, וחלקם סתם נוגעים ללב.
התרגום הקלוקל שלי (יש דברים שפשוט עוברים טוב יותר באנגלית) והמילים נטולות הביט שרצות פה, לא מעבירות חצי מהאיכויות של המקור שנמצא בשיר "These Few Presidents", אבל תאמינו לי כשאני אומר לכם שזה השיר שבו יוני וולף, האיש המרכזי של Why?, הפך מעוד יוצר שיודע לחבר משפטים, להתחכם ולעניין, לחתיכת כותב מחונן ויחיד במינו: מהסוג הזה שמקשיבים לאלבומים שלו רק בכדי לשמוע את הטקסטים שלו, כשהמוזיקה, מצוינת ככל שתהיה, משמשת כרקע; כפלטפורמה.
וולף עבר המון מאז שהיה אחד מהילדים המוזרים של cLOUDDEAD ומאז שהקים עם חבריו את הלייבל המגה-מוערך אנטיקון. הוא פרץ לקריירת סולו, הוציא אי-פיז ואלבום שלם לגמרי לבד, ואז צירף אליו שלושה נגנים והביא לעולם את הריליס הראשון של הלהקה שגם לה קרא Why? (היהודון הקטן וחסר הביטחון הזה משחק אותה בון ג'ובי!). לריליס ההוא קראו "Elephant Eyelash" והוא היה אחד מהבומבות של 2005 אלבום יפהפה, מרגש והכי חשוב: ייחודי בנוף שאליו הוא נולד. עד היום אנשים לא יודעים איך להגדיר אותו בגמגום חסר בטחון שמעתי לא מעט מביני עניין אומרים "אינדי-פופ", ואז ממלמלים איזושהי ואריאציה על המושג "היפ-הופ", מתקנים את עצמם ואז עוברים נושא בנון שלנטיות.
מי יודע מדוע ולמה
נראה לי שאז, למרות שיצא אלבום מדהים, אפילו וולף עצמו לא ידע מה הוא עושה. הוא אמר "ביי ביי" ל-"יו יו", נישק את ההיפ-הופ לשלום והחל בקריירה שמושפעת עמוקות מפייבמנט ולא משתינה על ד"ר דרה בקשת. הוא דיקלם ושר, השתמש במכונות תופים ובכלים אקוסטיים, קפץ בין סגנונות וממש התלהב מהקטע שפתאום יש מסביבו אנשים שיודעים לנגן. בגדול, הוא חיפש את עצמו, עשה ניסויים ולמד דבר או שניים.
ב-"Alopecia" וולף כבר סגור על עצמו, אין ספק. הוא מוכוון מטרה, מדויק ומלוטש. הוא מרשה לעצמו להתחבר לנפש הוויגרית שלו, ולחזור טיפה לראפ הלבנבן שהוא כל כך אוהב. אבל, בניגוד לפעם, הוא עושה את זה באסתטיקת האינדי-רוק שהוא סיגל לעצמו (ולכן, כל קשר למה שאתם יודעים על אנטיקון הוא מקרי בהחלט). כשהוא שר, הוא לא מפחד לזייף קצת ולהראות לעולם שהוא לא באמת יודע לשיר וולף, לא קשה להבחין בכך, שומע המון מוזיקה בזמנו הפנוי, והוא יודע שבכדי להיות זמר מוצלח לא לצריך לדעת לשיר, מספיק שיש כריזמה, כנות ושכל. אלוהים יודע כמה שיש לו משלושתם.
כשוולף בוקע מהמערכת, אי אפשר שלא לשים לב אליו, או להפקות המוצלחות שצמודות לשירים שלו. הוא מספר למאזינים את הדברים שהוא "לא יודה בפני הפסיכולוג שלו ואפילו לא יספר בלחישה לאחותו", ולכן, רוב הטקסטים שהוא כותב עוסקים בנפש המעורערת שלו וגורמים לכל מי שמוכן להקשיב להתחבר, להזדהות או להתעצבן אם תתעלם, וולף יכוון אליך "פאק יו" אחד גדול וילדותי, וימשיך לספר את המחשבות החשוכות שלו כאילו כלום (האלבום הזה מגלה שוולף מרוכז בעצמו עד כדי גיחוך).
דלאי למה
את "Good Friday" שמענו בפעם הראשונה על "The Hollows EP", שיצא לפני כמה חודשים. פתאום היה ברור שהטקסטים האפלים האלו הם מה שוולף צריך לכתוב, בעיקר אם הוא מצליח לשלב קצת הומור בפנים ("שולח הודעות טקסט סקסיות לגבר החדש של האקסית שלי / כי אני יכול"). אז, השיר היה ברימיקס של בורדס אוף קנדה, אך בגרסת האלבום אנחנו מגלים את הלא יאומן: ההפקה של Why?, שבמקרה הנוכחי היא רזה ומחממת, מתעלה פה על משחקי האולפן שסיפקו בורדס אוף קנדה - כן, זה עד כדי כך טוב.
ב-"Simeon's Dilemma" וולף מרחיק את כל הבנות שנדלקו עליו כששמעו שהאלבום הקודם נכתב בעקבות פרידה כאובה, תוך כדי שהוא חושף צד מאיים באומרו "סטוקר זה הסגנון שלי/ ואם ייתפסו אותי/ אני אכחיש אכחיש אכחיש"; ב-"By Torpoedo Or Crohn's" הוא מוציא רצף מילים שאותו הוא מגדיר כסוג חדש של בלוז הוא מדבר על נעלים חדשות שנהרסו בעת הקאה באמצע סופרמרקט, וזורק לנו בכאב רב עובדות שלא ברור מה הן אמורות להוכיח ("כשהייתי ילד/ לא חירבנתי במכנסיים הרבה").
"The Hollows", הסינגל הראשון שיצא מ-"Alopecia", מכיל ליטוש מוגזם ואנרגיה כמעט-אצטדיונית בהתחלה, קשה לקבל את זה, אבל אם מכניסים את הזנב עמוק בין הרגליים, חייבים להודות מדובר בבן זונה של שיר, וזה שיש רק אחד מהסגנון שלו, אומר שוולף זרק כאן איזשהו בלון ניסוי לאוויר מעניין לאן זה יוביל אותו, כי העבר מוכיח שהוא אוהב להשתנות, להפתיע ובעיקר להשתפר ולהתפתח. בינתיים זה עובד לו.
Why?
"Alopecia" (אנטיקון)