רוז מרציפן

לא פלא שכמשווים אותה לקו החיים הדומם של הפופ הישראלי, אביגייל רוז נשמעת "מגניבה": המראה הלא מוקפד, הטוויסט בהגשה והרוח הקלילה שמנשבת מהעצב של רוז, מבטיחים איזושהי אלטרנטיבה לשעמום הנשי המקומי. ובהתחלה, זה באמת נחמד, במיוחד כשרוז מגישה את האלכוהוליזם של יהונתן גפן ("התאבדויות קטנות") כסטנדרט בוסה-נובה מחויך, ואז עוברת להתלונן על חייה הנורמלים המונעים ממנה הצלחה ("אלוהים תעזור לי", השיר הטוב באלבום).

אלא שמלבד שני השירים האלו, אביגיל רוז היא בלוף שנבלע, ואפילו ברצון, בגרונות היבשים מיצירתיות של מאזיני הזרם המרכזי בישראל: "מלחמה יומיומית" הוא קליפת כישרון חסרת תוכן של ילדה שנונה להפליא (השיר "מלחמה יומיומית" היה צריך להיות שיר פופ ענק) ששוכנעה שהכי טוב זה להיות אחד מהחבר'ה, כי ככה לא ירביצו לך בהפסקה. במקום למצות את הטון השרוט והפסיכי המתחבא בתוך הנפש שרצתה ש"אחי יתקע כדור ברקה", רוז הלכה בדרך כל בשר התותחים של המוזיקה הישראלית ובחרה בקולקטיב. במקרה הנ"ל מדובר במגמת "הפקה מוזיקלית: יוני בלוך" להצלחה זריזה, מסלול שהוכיח עצמו לא רע עד כה. למרות היותה מוכשרת ממנה בהרבה בעיני (ככותבת, כזמרת ובוודאי כמלחינה), רוז בוחרת באפרת גושיזציה שעושה בה בלוך, ובכך דנה את עצמה להשוואה בלתי פוסקת של בזבוז פוטנציאל, שעמום ומריחת טקסטים על עיבודים בנאליים ברובם. קשה להבין כיצד כותבת אינטליגנטית כמו רוז לא מצליחה לשים לב שקצת עבדו עליה, והפכו אותה למקצה שיפורים ל"הסליחה ואני" של גוש. יתרה מכך, ציטוטיה של רוז בדבר היותו בלוך היחיד שרשאי לגעת בשיריה מאפיינים חברה בכת משיחית ולא אמן חושב. אמנם אין באמת וויכוח על יכולותיו המוזיקליות של בלוך (כל כך 2006), עוד סיבה להתאכזב מתחושת ה"יופי, עוד אחת שתעשה מה שאני אומר בזמן שאני כותב לטלנובלות" שנודפת מהיעדר הסקרנות באלבומה של רוז.

בנוסף, הבעיות של "מלחמה יומיומית" מספקות תמונת מצב עגומה לזרמים השונים בפופ הישראלי. למעשה, אין הבדל משמעותי בין בלוך, אביגייל רוז ואפרת גוש לחבורת רימון. למשל, שניהם תוצאות של חלוקתה המתמשכת של המוזיקה הישראלית למובלעות ומועדוני חברים, היוצרות ופעילות רק בתוך עצמן (אורי זך ואריק ברמן אצל איה כורם ומירי מסיקה, בלוך אצל גוש ורוז). הגטאות המוזיקליים האלו פועלים באופן אטום למדי, שבמקום לעודד יצירתיות מביא לדיכוי הכישרון ולהעמדת פס ייצור מוזיקלי אחיד ולא תחרותי. לכן, במקום שמפיק אמיץ ומעיז יוציא מרוז קול צעיר ומעיף באמת, נשמעות אנחות אכזבה: מדובר בעוד העברת זמן שהמוזיקה הישראלית הנפיקה בדרך להפיכתה הסופית ללא רלוונטית ביחס למקבילותיה בעולם.

אביגייל רוז, "מלחמה יומיומית", הליקון

לצד הניתוק של הצמד רוז את בלוך, עידן רבינוביץ' מחובר סיאמית לסצנת הפולק האנגלית/אמריקאית החביבה כל כך על פוקדי ההופעות הקטנות בבארים ופסטיבלי הפולקלה למיניהם. רבינוביץ' בן ה-24 הוא ילד חוקי להריונם של היוצרים הישראלים באנגלית, וכנראה שחוקי הגנטיקה פעלו כאן מצוין, שכן רוב החסרונות שאפיינו את הסצנה בעבר נעלמים באלבום הבכורה שלו: רבינוביץ' אלגנטי ונעים בגיטרה האקוסטית שלו (מלווה לפעמים בסיטאר פסיכדלי מרהיב), רהוט וקולח בשפה בה הוא מתורגל היטב (מתוקף היותו סטודנט באונ' קספורד) ובעל קול שנמצא באופן תמידי על סף השבירה והבכי. בסגנון הנ"ל זהו לא חיסרון קיטשי, אלא עדות לכנות ועוצמה המצויות המילים. בין אם מדובר במסרים אנטי מלחמתיים או אגדות אהבה בגוף ראשון, רבינוביץ' מצליח לרוב להעניק חום מוזיקלי שנעדר עד כה מהפרשנות המסורתית של עמית ארז ושות'. אולי הסיבה לכך היא שהפחד מפני חשיפה וביקורת ("אני חייב לומר את המילים נכון" הוא כותב) אינו משתק אותו אלא להיפך: הוא מדרבן את רבינוביץ' להישמע בוגר אך לא זקן, להיות שקול אבל בעל רעשים פנימיים שמוכרחים לצאת החוצה.

בכך, "bedroom folk" הוא אלבום סולו המצטרף לזוגיות של האלפנט פרייד ו-ווינדי אנד דסטיני ביצירת קו ראשון חדש לסצנה המקומית. המשותף להם ממקם מחדש את תפקידה של המסורת (ניק דרייק, אליוט סמית') ומרחיב את השפעתם של יוצרים מודרניים בתחום כמו דמיאן רייס וברייט אייז, אמנים המנהלים בעצם בלוג מתוחכם על דברי ימיהם בעידן הטכנולוגי. רבינוביץ' מנסה להתקרב לאזורים האלו ואף מצליח הרבה יותר מאמנים ישראלים שניסו להסתכל לפולק בשחור של העין (עמית ארז הוא דוגמא מתבקשת). אלא שדבר אחד מונע מרבינוביץ' ושות' לעשות זאת, והוא היכולת לקרוס מול השיר, לזעוק אותו באמת. במהלך כל האלבום רבינוביץ' הולך על הקצה, אך לא מעיז ליפול ממנו, לצעוק מעל המוזיקה כמו שיכור שמגלה שכרתו לו יד. כשיגיע לשם, פולק החדר השינה של רבינוביץ' יגיע למקומות בהם נמצאים גם חסרי הבית.

עידן רבינוביץ', "bedroom folk", הוצאה עצמית