פרק ראשון

מאת: ריצ'רד הנלי

בפרק "רוק נוצרי כבד" קרטמן בוחן את אלוהים ואפילו מנסה לפתות אותו. הוא אומר למנהלי חברת התקליטים "תקליטי אמונה": "אף פעם לא עשיתי משהו רק בשביל הכסף. אם אני משקר, שאלוהים יכה אותי ברגע זה" (ב??ט?רס המודאג מנצל את הרגע כדי להתרחק מקרטמן).

אני כותב את המשפטים האלה בגובה של כעשרה קילומטרים מעל פני הקרקע, בתוך מטוס שחוצה את ארצות הברית. אני משער שהנוסעים האחרים לא היו שמחים אילו גיליתי להם מה בדיוק אני עושה עכשיו, אבל הטיסה מעניקה לי הזדמנות מעניינת לבחון (או לפתות) את אלוהים. אני קורא תיגר על אלוהים, וקורא לו להכות את הספר הזה ברגע זה ממש. ליתר ביטחון, אני אשא עכשיו את שמו לשווא, לא שאני יודע מה לעזאזל זה אומר: יהווה!

ואם כבר, אז כמו קרטמן - כשהוא מגלה שאלבומי רוק נוצרי לא יכולים לזכות בפלטינה, אלא רק במו?ר, ובכך מפסיד את ההתערבות עם קייל - ישו המזוין! אני אומר שוב, למקרה שפספסתם, ישו המזוין! ושאלוהים יכה את הספר הזה. ואם זה גורם לאוזניים הנוצריות של מישהו לדמם, אז שילכו להזדיין גם הם, ושאלוהים יכה את הספר הזה. ואם אני צוחק, אז שאלוהים יכה את הספר הזה.

אוקיי, הכפפה נזרקה. מה התוצאה, ותהיה אשר תהיה, יכולה להראות לנו? טוב, זה החלק המעניין. כי אני חושב שכישלונו של אלוהים להכות את הספר הזה הוא הוכחה שהוא לא קיים. אם הספר הזה י?צא לאור, יופיע בדפוס וכולי, אני אראה בכך הוכחה שהדבר שנקרא אלוהים פשוט לא קיים.
בואו רק נבהיר למה אנחנו מתכוונים ב"אלוהים". אני לא מתכוון לאיזה כ?ו?סית עם ידע מוגבל, או יכולות מוגבלות, כמו האלוהים שבטרס מדמיין ב"נייר טואלט":

אני סתם חרא קטן. זה מה שאני. כשאלוהים יצר אותי, הוא בטח לא היה מרוכז, כי יצאתי לא בסדר. פשוט לא בסדר.

לא, אני מתכוון ל אלוהים , זה שאין חזק ממנו, הישות המושלמת, הכול-יכול, הכול-יודע, הטוב הנצחי, שלא יכול לעשות ולא עושה שגיאות.
אבל האם אנחנו באמת צריכים עוד עדויות נגד קיומו של אלוהים שכזה? אין לתיאיסטים גם ככה מספיק ממצאים שהם צריכים להסביר? קייל מתלבש על הבעיה הכללית הזאת ב"קרטמנלנד", כשהוא שומע שקרטמן זכה בירושה ענקית:

לא יכול להיות... קרטמן הוא החרא הכי גדול בעולם. איך יכול להיות שאלוהים נותן לו מיליון דולר?... יש אנשים שגוועים ברעב באלבמה...

מאוחר יותר, לאחר שהוא מגלה שקרטמן קנה לעצמו פארק שעשועים כאשר לו עצמו יש טחורים, קייל מקונן:

אני בן תשע ויש לי טחורים, סטן. לי יש טחורים, ולקרטמן יש פארק שעשועים משלו... כל החיים חינכו אותי להאמין ביהווה, להאמין שכולנו צריכים להתנהג בצורה מסוימת ואז דברים טובים יקרו לנו. אני עושה טעויות, אבל בכל שבוע אני מנסה להשתפר. אני תמיד אומר "אתה יודע, היום למדתי משהו". ומה הכאילו אלוהים הזה נותן לי בתמורה? טחורים! זה לא הגיוני! [לאלוהים] מה ההיגיון בזה? איי! [כשכואב לו בישבן].

ואז קייל מפוצץ לעצמו את הטחורים, ולא יכול לרכוב על המתקנים במשך שנה שלמה, לא בקרטמנלנד ולא בשום פארק אחר. אבל זה בסדר, הוא אומר לסטן:

כי סוף סוף הבנתי את זה. אתה מבין, אם מישהו כמו קרטמן יכול לקבל מיליון דולר ולקנות לעצמו פארק שעשועים, אז אין אלוהים. אין אלוהים, בן אדם.

וכשאמא שלו אומרת לו לא לדבר ככה, קייל עונה:

למה? למה, אמא? כי אם אני אדבר ככה, משהו רע יקרה לי? כי אם אני אדבר ככה, אלוהים שלך יפסיק להמטיר עלי את הברכות מלאות הטחורים שלו?... סוף סוף אני מבין באמת. אין צדק. אין אלוהים. את שומעת אותי? אני זונח את האמונה שלי!

ככל שקרטמן הולך ומתחזק, כך קייל מאבד את הרצון לחיות, והטחורים שלו "מתפשטים לתוך הריאות". בינתיים, בניסיון להחזיר לו את האמונה, ההורים של קייל מקריאים לו את ספר איוב. איוב הוא אדם טוב וגם דתי, ובכל זאת אלוהים דופק אותו לחלוטין, בעיקר כדי לזכות בהתערבות עם השטן.

אבל נראה שסוף טוב הכול טוב. כשהפרק מסתיים, קרטמן מאבד הכול ורוצה למות, מה שמחזיר לקייל את הבריאות וגם את האמונה. אבל ש?ף מסיק מסקנות אחרות לחלוטין מאותם אירועים ממש...

בפרק "קני מת" קני חולה בניוון שרירים ועומד להיפטר מהבלי העולם הזה. מרוב עצב סטן הולך להתבודד, עד שש?ף פוגש אותו ומסביר לו את מצב העניינים:

סטן, לפעמים אלוהים לוקח את האנשים שהכי קרובים לנו, כי זה גורם לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. הוא א?ל מאוד נקמני, סטן. הוא מרוגז על משהו שעשינו לפני אלפי שנים. הוא פשוט לא מצליח להתגבר על זה. אז לא אכפת לו את מי הוא לוקח - ילדים, בובות, זה לא משנה לו כל עוד זה עושה אותנו עצובים. אתה מבין?

"אז למה בכלל אלוהים נותן לנו משהו מלכתחילה?" סטן מתעקש, ושף ממשיך:

טוב, תסתכל על זה ככה. אם אתה רוצה לגרום לתינוק לבכות, אתה צריך לתת לו סוכריה ואז לקחת לו אותה. אם לא תיתן לו בהתחלה סוכריה, לא יהיה לו על מה לבכות. בדיוק ככה עובד אלוהים - הוא נותן לנו חיים ואהבה ובריאות רק כדי שהוא יוכל לחטוף לנו את זה מהידיים ולגרום לנו לבכות, ואז הוא יוכל לשתות את החלב המתוק של הדמעות שלנו. אתה מבין, סטן, הדמעות שלנו הן מה שנותן לאלוהים את הכוח האדיר שלו.

זהו נאום מעולה, כי הוא הופך על הראש את הטיעון הרגיל של צידוק הדין. צידוק הדין (ת?יאו?דיצי?ה) הוא ניסיון להוכיח, שאין סתירה בין הרוע והסבל הקיימים בעולם לבין האמונה בקיומו של אלוהים מושלם. צידוקי דין רגילים הולכים במסלול מוכר: אילולא הרוע והסבל הקיימים בעולם, לא היינו יכולים ליהנות מכל הטוב שיש לעולמנו להציע. זה המקום שקייל מגיע אליו בסוף "קרטמנלנד", אחרת מה היה יכול להחזיר לו את האמונה?

ייתכן שקו המחשבה של קייל כולל גישה נוספת לצידוק הדין, גישה הטוענת שכל הרוע בעולם הוא חטא (או עונש על חטא). כי כשקרטמן מאבד הכול, נראה שהסבל שלו מוצדק. אבל הגישה הזאת היא במקרה הטוב צולעת, כפי שאומר אבא של ג'ימי בפרק "נכים משוגעים":

"ג'ימי, כבר אמרנו לך את זה, אלוהים ברא אותך ככה מסיבה מסוימת".

"נכון. כי אתה ואמא הייתם צוחקים על ילדים נכים כשהייתם בתיכון".

"נכון. נשלחת לכאן על ידי אלוהים זועם ונקמני כדי ללמד את אמא שלך ואותי לקח ".

בשביל להתפתות להאמין אפילו לחצי מזה, אתם צריכים להיות בעלי תפישה מאוד מוזרה של עונש - וזה בטח המצב, אם אתם מאמינים לכל השטויות של שף על החטא הקדמון. דמיינו מצב שבו הממשלה היתה מנסה להעניש בחומרה לא רק רוצחים, אלא גם את הצאצאים שלהם. הנוצרים היו חוטפים שבץ! וזה עוד על פשע חמור, לא כמו אכילת פרי עץ הדעת, שהיא מעשה שנראה לכל היותר כמו נימוסים קלוקלים. ישו המזוין!

אבל לא, לצידוק דין סטנדרטי יש סיכוי יותר טוב להסביר את העניין: אולי כבר עדיף לקייל עם הטחורים, בעיקר אל מול גורלו הטוב לכאורה של קרטמן, שהופך את הניצחון של קייל למשמעותי יותר - כי הוא זוכה לשתות את החלב המתוק של הדמעות של קרטמן (בדיוק כפי שקרטמן שותה את הדמעות של יריבו סקוט ט?נו?רמן בפרק "סקוט טנורמן חייב למות"). אבל אני חייב לציין שבגישה הזאת, אלוהים בעצמו יוצא קצת צולע.

גם אם הטחורים שווים את ההנאה של קייל מהנפילה של קרטמן (מה שנראה לא לגמרי מתקבל על הדעת), מה יש לנו לומר על קני, שפשוט מת בלי סיבה, כמו שקורה לכל כך הרבה ילדים אמיתיים? האם הסבל שלהם הוא לטובתנו, מין לקח אובייקטיבי שכזה? אם כן, חזרנו לאותו הסבר דפוק של צדק שהיה לנו קודם. אם ככה, זה חייב להיות לטובתו של קני. ללא ספק, הנוצרים יגידו שחיי הנצח בגן עדן שווים את כל זה. אבל השאלה המתבקשת היא, למה לא פשוט לשלוח את קני ישר לגן עדן, בלי כל הסבל הזה באמצע?

הסבר אפשרי אחד הוא שרק נראה לנו שקני סובל, ולכן זהו לקח לכולנו, אבל בלי חוסר הצדק שנובע מהפגיעה בקני - כלומר כולם מרוויחים! אבל לא, כי לפי התיאולוגיה הנוצרית המקובלת, יותר חשוב שאלוהים יהיה כנה מאשר טוב לב. אלוהים איננו רמאי, אבל הוא כן אידיוט.

שנים רבות של דיונים (ידידותיים, תאמינו או לא) עם נוצרים שכנעו אותי שאני פשוט לא מבין אותם. או שהם בכלל לא מתכוונים ל טוב במובן המוסרי של המילה כשהם אומרים דברים כמו "אלוהים הוא טוב", או שהתפישה שלהם של מה טוב מבחינה מוסרית שונה לחלוטין מהתפישה שלי (ולכן התפישה שלהם שגויה, כי גם אני וגם הם מאמינים שמוסר הוא לא דבר סובייקטיבי).

אני חושב שלפעמים זה בסדר להונות מישהו כדי למנוע סבל גדול יותר. אבל אני בהחלט לא מתכוון לומר שייתכן ש כל הסבל הוא אשליה. נאמר לי שיש דתות מזרחיות שטוענות כך, אבל מכיוון שאני לא יודע כלום על דתות מזרחיות, יכול להיות שזה שקר. מה שאני יודע הוא שאפילו אלוהים לא יכול לגרום לכך שרק י?ראה שאתה סובל. בפרק "צימוקים", כשסטן שבור לב אחרי הפרידה מוונדי, הכאב שלו מורגש ואמיתי, ואף אחד לא מרמה אותו בעניין הזה, לא משנה מה עוד קורה. וכל דת שטוענת אחרת, סתם מלאה דו?קה?ה.

בסך הכול אני חושב שצידוק הדין של שף מתקבל על הדעת לא פחות מגרסאות אחרות של צידוק הדין. הגישה שלו מציגה את "אלוהים" כבלתי מושלם, כמובן, כמי שמשתמש בכוחות שלו רק ככלי ליצירת רוע. אילו האמנתי באל שכזה, לא הייתי מנסה לבחון אותו - הוא נשמע מסוג השמוקים שבאמת היו מכים אותי! כמו השמוק הזה, אלוהים.

הנאום של שף כולל גם הנחה מובלעת שהרבה פילוסופים אתיאיסטים מאמינים בה. חשבו על סבל ועונג כעל הביטויים הבסיסיים של טוב ורוע. אין ספק שקיומו של הסבל מאפשר קיום של "טוב מדרגה שנייה", כמו אומץ וחמלה. אבל מצד שני, אלה בתורם מאפשרים קיום של "רוע מדרגה שנייה", כמו פחדנות וטינה. כמובן, ביטויים כאלה של רוע מדרגה שנייה הכרחיים בשביל טוב מדרגה שלישית כמו סובלנות, אבל הם גם מאפשרים רוע מדרגה שלישית כמו חוסר סובלנות, שלא לדבר על רוע מדרגה משהו וחצי כמו להיות חרא מסוג קרטמן. מהרגע שיש רוע בכלל, אנחנו נתקעים במעין מירוץ חימוש בין טוב ורע. אז למה לא, למשל, שיהיה רק טוב בלי רע?

בצומת הדרכים הזה נכנסת לתמונה הגרסה הטיפוסית של צידוק הדין באמצעות הרצון החופשי: הרצון החופשי הוא כל כך סו?פ?ר קו?ל, שהוא מאפשר לטוב לנצח את הרוע במירוץ החימוש הזה. ואם הרוע הכרחי לקיום הרצון החופשי, אנחנו מקבלים את ההכרחיות של הרוע.

אבל כפי שהראה הפילוסוף ג'ון מ?קי, מבחינה לוגית הרוע אינו הכרחי לקיום הרצון החופשי. אין שום חוסר עקביות ברעיון של פרט חופשי, שבוחר תמיד בחירה מוסרית. מכיוון שכך טענו פילוסופים נוצרים, כי בהתחשב בעובדה שרצון חופשי דורש אינד?ט?רמיניזם (מקריות אמיתית בעולם), אלוהים לא היה יכול ליצור עולם שבו פרטים חופשיים הבוחרים תמיד נכון. הברירה שלו היא בין עולם ללא בחירה חופשית, שבו הוא יודע כל דבר שעומד לקרות, לבין עולם עם פרטים חופשיים, שבו הוא (במובן מסוים) לא יודע מה עומד לקרות עד שהוא יוצר את זה, ועד אז זה כבר (במובן מסוים) מאוחר מדי (ה"במובן מסוים" בא לאשר שאין פה, לפי התיאולוגיה, רמיזה לחורים בידע של אלוהים; אני לא בדיוק מבין את זה, אבל זה לא העניין כרגע).

התמונה הזאת, בהנחה שהיא הגיונית, מעוררת דיון שנוכל לפתור אותו רק לאחר שנחליט אם רצון חופשי אכן דורש אינדטרמיניזם. הנוצרים חושבים שכן, ואילו אני חושב שלא. אבל תאמינו לי, זה דיון שאתם לא רוצים להיכנס אליו, אז שימו אותו רגע אחד בצד. בואו נניח לעת עתה שרצון חופשי דורש רוע, ונעבור לשאלה אחרת: האם הוא דורש כל כך הרבה רוע?

טיעונים עובדתיים
יש עניין בולט אחד שבגללו הסבל של קני אינו עדות לאי קיומו של אלוהים. קני והסבל שלו אינם אמיתיים. מכיוון שכך, אנחנו צריכים להתבונן באירועים אמיתיים; כמו הדוגמה החביבה על התלמידים שלי - השואה. אם נתעלם לרגע ממכחישי שואה למיניהם (מה, לעזאזל, הסיפור שלהם? גם הם חושבים שקייל אחראי לאירועי ה-11 בספטמבר?), זו היתה תקופה חשוכה לאנושות, שבמהלכה חוו אנשים רבים סבל שלא יתואר.

אם אלוהים מושלם אכן קיים, האם הוא ידע על השואה במהלכה ולפניה? כן, כי הוא כל-יודע. האם הוא היה יכול לעשות משהו כדי למנוע אותה? כן, כי הוא כל-יכול. השאלה היחידה שנותרה היא האם הוא היה צריך לעשות משהו כדי למנוע אותה (זכרו, אנחנו מניחים שאלוהים ברא עולם שיש בו רצון חופשי, ולכן איננו שואלים אם הוא היה צריך לברוא אותו אחרת). אני מאמין בעיקרון החסד האלוהי, שאימצתי מכתביו של פיטר סינג?ר:

אם אלוהים יודע שביכולתו למנוע משהו רע בלי להקריב משהו בעל חשיבות מוסרית שוות ערך, חובתו המוסרית לעשות זאת.

אני לא רואה איך מישהו יכול להכחיש את זה (ואם מישהו בכל זאת מכחיש, חזרנו לבעיית תקשורת בסיסית, שבה הנוצרים אומרים דברים שאני פשוט לא יכול להבין). גם אם אתם חושבים שהרוע הכרחי בשביל ללמד אותנו לקח משמעותי, זה לא סותר את העיקרון הנ"ל, שכן אתם בהכרח חושבים שלהזדמנות ללמוד יש חשיבות מוסרית גדולה יותר. אותו דבר נכון גם לגבי אותן תפישות צדק פסיכיות, שלפיהן הרוע הוא דבר הכרחי בשביל ענישה, וכולי וכולי.

הערה קצרה על המשמעות של המונח "הכרחי" בהקשר הזה. אין זה אומר "חיוני", כי יש סוגים של רוע שהם בני החלפה . כלומר, סוג אחר של רוע היה יכול לעשות אותה עבודה בדיוק. כל רוע שאינו הכרחי במובן הזה הוא חסר ערך - הוא פשוט לא עושה מספיק בשביל להצדיק את עצמו.

בהתחשב בעיקרון הזה, השאלה שלנו היא האם בעצם כל סוג של רוע הוא חסר ערך. בואו נתבונן ביחס של קרטמן לסקוט טנורמן: קרטמן נוקם בסקוט בכך שהוא גורם לו לאכול את הוריו שלו וגורם לחברי להקת רדיו?הד לזלזל בו. באסה! אז הנה דילמה לכל מי שטוען שרוע כזה הוא חסר ערך - או שהרוע פומבי או שלא. אם הוא פומבי, כמו במקרה הזה של קרטמן וסקוט, וכמו במקרה של השואה, הנוצרים יכולים לטעון שככל הידוע לנו אין זה רוע חסר ערך. עצם הפומביות שלו מאפשרת לו ללמד לקח מוסרי. מצד שני, אם הרוע אינו פומבי, פחות סביר שהוא ילמד לקח מוסרי, אבל אז לנוצרים יש כל הזכות שבעולם לערער על הטענה שזה בכלל קרה. כך או כך, הנוצרים יכולים לטעון לא?גנו?סטיו?ת: אנחנו פשוט לא יכולים לדעת לבטח אם יש או אין רוע חסר ערך. מכאן, הם יכולים לטעון, אי-אפשר להשתמש בשום רוע כראיה נגד קיומו של אלוהים. עמדה זו מכונה בשפה מקצועית ת?יאיזם ספקני.

לא רק שלא הייתם רוצים לעצבן את קרטמן, גם לא הייתם רוצים להיות במצב שבו תזדקקו לעזרתו. הוא לא היה עוזר בכלל, או שהיה מבקש איזה גמול הולם ומנצל את המצב בשביל לסחוט עסקה בלתי סבירה - כמו עשרת מיליוני הדולרים שהוא רוצה מקייל בתמורה לכליה שלו ב"טמפונים משיער צ?'רו?קי".

לרוע המזל, נראה שאם אתם זקוקים באופן נואש לעזרה, עדיף לכם (כלומר, יש לכם סיכוי גבוה יותר לקבל עזרה) שיהיו מעט עוברי אורח סביבכם. ככל שיש יותר אנשים שרואים אתכם סובלים, כך פחות סביר שמישהו מהם ייגש לעזור לכם, ככל הנראה משום שכל אחד מהם מצפה שמישהו אחר יבוא לעזור.

מקרה מפורסם של אדישות של צופים מהצד הוא זה של קיטי ג?'נו?ב?ס, אבל אין טעם להיכנס עכשיו לפרטים. במקום זה נשים לב לשני דברים: זהו מקרה אמיתי, ואנחנו מתייחסים לצופים מהצד כאל אנשים שלא מילאו את החובה המוסרית שלהם. אם אתם מסכימים איתי בשתי הנקודות האלה, אתם חושבים שתיאיזם ספקני הוא שגוי. כדי להבין זאת, בואו נתבונן במה שאני מכנה "העיקרון השלילי":

אם משהו רע קורה, ואין לך שום סיבה להאמין שביכולתך למנוע אותו בלי להקריב משהו בעל חשיבות מוסרית שוות ערך, אין לך חובה מוסרית למנוע אותו.

אילו היה התיאיזם הספקני נכון, כל מקרה של רוע היה כזה שלא היתה לך שום סיבה להאמין שאתה יכול למנוע אותו בלי להקריב משהו בעל חשיבות מוסרית שוות ערך, ולכן אף פעם לא היתה לך חובה מוסרית למנוע אף מקרה של רוע. אם לנסח את זה במילים יפות של פילוסופים, אין חובה של חסד, ולרצון חופשי אין שום קשר מזוין לעניין. זוהי בלי ספק אינה העמדה הנוצרית הרגילה, ולכן אני מציע את הבחירה המשולשת הבאה: להתכחש לחובה המוסרית לחסד, להתכחש לעיקרון החסד האלוהי, או להתכחש לקיומו של אלוהים. תיהנו מהאופציות.

אני לא באמת מצפה להמיר את הדת של אף אחד באמצעות הטיעונים שלי, בין היתר כי הנצרות גמישה למדי, ובטח יש איזושהי דרך מקובלת על הנוצרים להתחמק מהבחירה הנ"ל. ידוע שטיעונים עובדתיים נשענים על הנחות עזר, ואם אתה מוכן לוותר על מספיק הנחות עזר כאלה, תצליח לדבוק באיזו עמדה שתרצה, ולא משנה מה יזרקו עליך.

אז במקום זה אני מציע מבחן פשוט שישרת לכל הפחות אותי, כי יש לי תפישה טובה של הנחות העזר שאני מאמין בהן. דבר ראשון, אני לא קונה את השטויות על לא לפתות את אלוהים. אין דבר פשוט יותר בשביל אלוהים מאשר למנוע את פרסום הספר הזה, ואני יכול לחשוב על עשרות דרכים לעשות את זה. אז תעשה את זה, אלוהים, או שאני אקח את הכישלון שלך למנוע את פרסום הספר כהוכחה ניצחת לכך שאתה פשוט לא ש?ם.

אגב, אלוהים, מכיוון שיש כל כך הרבה אפשרויות לספר הזה לא להגיע לדפוס, אני לא אתייחס להיעלמותו ללא זכר כהוכחה לכך שאתה קיים. אולי אחרים יאמינו, אבל אני לא אחראי למה שהם חושבים, בעיקר בהתחשב בעובדה שנתת להם רצון חופשי. ואני גם לא אחראי אם אנשים אחרים יתרשמו כל כך מהופעתו של הספר למרות האתגר שהצבתי בפניך - שהם יפסיקו להאמין בך. עם זאת, אני אשמח לקלקל כמה שיותר אנשים בצורה הזאת. ואם אתה, קורא יקר, אחד האנשים האלה, נסה להסתכל על זה כפי שעשה ב??ט?רס בפרק "צימוקים": הוא שמ?ח להיות כל כך שבור לב, כי רק כך הוא יודע שהוא בחיים.