כשאני מסתכל אחורה על שנות התיכון, אני בדרך כלל זוכר את נשף הסיום, את המעודדות הבלונדיות, הספורטאים הטיפשים ומכוניות היוקרה בחניה. אני גם לא שוכח כמה נורא היה האוכל בקפטיריה ואיזה מגניב היה כשפרצנו למשרד של המנהל וגנבנו את התשובות של מבחן הסיום. זה בכלל לא משנה שלא באמת חוויתי את כל החוויות בבית הספר התל-אביבי והמשעמם שלי; העיקר שהיו סדרות טלוויזיה שעיצבו אותי והפכו אותי לאיש שאני היום.
בפעם שעברה שפגשנו את Be Your Own Pet הם היו בתיכון, גירדו את הכיוונים השונים של גיל 17. הסולנית שלהם, ג'מינה פרל - בלונדינית קטנטנה שלא ברור אם היא רוצה לפתות אותך או לשרוף חזיות על הפרצוף שלך - היתה קרובה למדי להפוך לקרן או החדשה של האינדי האמריקאי: היא גרמה לנו לחשוב שהידיים שלה מחוררות כמעט כמו אלו של קורטני לאב, והלהקה שליוותה אותה לא ריחמה על אף עובר אורח והפציצה עם Pאנק מלוכלך ועתיק, שעמוס בהשפעות ניו-וייב וכאוס טינאג'יירי בריא וטבעי.
היום, כשהילדים עזבו את המסגרת שגרמה להם להיות כאלו מתוסכלים, הם מביאים לנו את "Get Awkward", אלבום חדש שמחזיר אותם לתיכון. מוזר, אבל המקום שהם חזרו אליו הוא בדיוק אותו התיכון שאני זוכר משנות הנעורים שלי, והם בכלל מנאשוויל.
נראה שהחבורה האלטרנטיבית הזו, שהסתכלה בהתנשאות שכזו על חבריה לשכבה, כבר לא מרגישה כל כך דחויה, וזה משתקף במוזיקה - האלבום החדש כבר לא ממש מחוספס. היום Be Your Own Pet הם להקת פופ-Pאנק אמריקאי. השירים מלוטשים בהרבה, הפזמונים קליטים והגישה מסיבתית, לא צעקנית.
זה לא דבר רע. למרות שאהבתי את הבכורה, וקצת קיוויתי שהילדים ימשיכו בכיוון שלה, הפאזה החדשה די מחמיאה להם. גם אם היא לא הדבר הכי מתוחכם בעולם, המוזיקה שלהם באמת כיפית ומקפיצה. קחו את "Becky" למשל. אפילו שמדובר בשיר הומוריסטי וגימיקי למדי, הוא אחד מהקטעים הכי מגניבים ששמעתי השנה (ג'מינה שרה על בקי שהיתה ה-BFF שלה ואז הפיצה עליה שמועות בתיכון וסיימה מתחת לאדמה, בעוד שג'מינה - שממש לא מתחרטת על כלום - עברה לבית סוהר לעביירנים צעירים).
"The Kelly Affair" , הסינגל הראשון מהאלבום וכנראה הלהיט הכי מיידי ממנו, מספר על להקה צעירה שמגיעה לקליפורניה, המקום שבו "כולם במסיבות כל הזמן/ כולם חושבים על סקס/ וכולם לוקחים כדורים; "Food Fight!" הוא דקה של טירוף חסר תוכן ו-"You're A Waste" הוא שיר אהבה-שנאה מהסוג הילדותי והכנה ביותר, ובדיוק בגלל זה הוא כל כך משובח.
כנראה בכדי לשמר טיפה את ענן המופרעות סביב הנערים האלו, חברת התקליטים יוניברסל (שאחראית על הלהקה בארה"ב) הוציאה מהגרסה האמריקאית של האלבום שלושה שירים ( "Becky" הוא אחד מהם) מכיוון שהיו "אלימים מדי", אבל עלי הם לא יעבדו: Be Your Own Pet הם לא כאלו ילדים רעים במציאות. אז מה? גם לוק פרי לא באמת כזה מופרע, אבל תודו שלגמרי נסחפתם אחרי הסיפור של דילן מקיי. האזנה ל-Be Your Own Pet לא צריכה להיות שונה.
בי יור אוון פט, "Get Awkward"
(XL, BNE)
אל תפספס
זואי שקיעתה
כולם משבחים את "Volume 1" , אלבום הבכורה של הצמד She & Him , אני רואה את זה בביקורות, בבלוגים, בדיבור יומיומי. מעטים האנשים שמודים בכך שמדובר באלבום מעפן. הפעם, אני לא מתכוון להאשים את השמיעה של אף אחד. בינינו, רוב המשבחים לא טרחו לשמוע כלום מעבר לסינגל הבאמת מוצלח, "Sentimental Heart" והם סתם מסונוורים מהכוכבים שמרכיבים את הצמד. אבל אין לי שום הסבר אחר לתופעה הזו.
למי שלא יודע She זו זואי דאשנל ו-He זה אם. וורד. היא שחקנית הורסת, שמוכרת לרובנו בתור קאט מ"העשב של השכן", טריליאן מ"מדריך לטרמפיסט בגלקסיה" או אניטה מ"כמעט מפורסמים" והוא מוזיקאי מעולה שמוכר לחלקנו מאלבומי הסולו שלו ומהעזרה שהוא מעניק על בסיס קבוע לברייט אייז ולג'ני לואיס. היא אחת מהבחורות הכי שוות שידע העולם הזה (ויושבת עם אנה פרייל, השחקנית מהסדרה המקסימה שקיבלה את השם המעליב "העולם על פי נד" על אותה המשבצת של חמידות המהולה בסקסיות), והוא מוזיקאי עגמומי שנפל בקסם המהפנט שלה. היא זמרת משעממת וחסרת ייחוד, והוא זמר מחונן שהחליט לתרום את קולו רק כרקע (בטח כי זואי חייכה אליו בכל פעם כשהיא ביקשה את הסולו). היא מישהי שהרבה יותר אהבתי לפני ששמעתי את She & Him, הוא מישהו שאני לגמרי מבין אותו.
כי לך תגיד למישהי כזו שאתה לא רוצה לעשות איתה פרוייקט, לבלות איתה זמן ולפלרטט איתה. אם. המסכן בטח נגרר, קיווה שאיכשהו זואי תתעלה על עצמה ותהפוך לג'ני לואיס החדשה (לואיס אגב, היא כל מה שזואי רוצה ומנסה להיות: גם מדהימה ביופייה, גם זמרת מעולה וגם שחקנית). זה לא ממש קרה, למרות שוורד עשה כל שביכולתו בכדי שההפקה תהיה מהודקת ככל שניתן.
אבל זואי, כמו שבטח הבנתם, לא מספקת את הסחורה. הקול שלה יפה ונקי, אבל כל כך סתמי שבא למות. כשהיא מתערבבת עם הקאנטרי והאמריקנה של אם. וורד, היא נשמעת כמו עוד איזה אחת שמנסה את מזלה בנאשוויל, וכשהיא רוצה לצאת ממידל אמריקה, ולדלג לעולם המקפיץ של פיל ספקטור (ב-"I Was Made For You") היא מביכה את עצמה מעוד כיוון - פתאום קל להיזכר בפיפטס, ובכמה שהן היו מוצלחות ממנה.
על אף האהבה נטולת הגבולות שלי לקולות נשיים, ב-"She & Him" כל מה שעבר לי בראש זה "למה אמ. וורד לא שר?"; ואכן, בשיר היחיד שאם. שר בו יותר מקולות רקע, גרסת הכיסוי של "I Should Have Known Better" של הביטלס, כמעט והצלחתי להתרגש. עצוב לי להגיד את זה, אבל מדובר במקרה קלאסי של "תשתקי ותהיי יפה" - הדף שלה בצ'יקיפדיה פי אלף יותר שווה מעמוד המייספייס של She & Him.
שי אנד הים, "Volume 1"
(Merge)