נושא בשורות

האם ניתן לברוח מהמציאות ומבשורות האיוב שלה אל תוך דפי הרומן? האם ניתן לחצוץ בין המציאות לבינינו, להפריד בינה ובין אהובינו, האם גאולה על ידי הכתיבה היא אפשרית? "אשה בורחת מבשורה" כמו תובע מאיתנו להתמודד עם שאלות אלו עוד לפני תחילת הקריאה. כשהשאלה שמהדהדת בחוזקה היא האם אפשר לקרוא את הרומן החדש של דויד גרוסמן מבלי להתייחס למציאות שהוא משקף, אותה מציאות שתבעה לה את הקורבן הגדול ביותר מהסופר. מותו של אורי גרוסמן במלחמת לבנון השניה הוא רוח רפאים שמקננת בתוך העלילה, נוכחות שלא ניתן לנער. ורוח זו רודפת את הקוראים גם מבלי שהכרנו אותו, ואנו נידונים בעצם לחפש את הצל שהותיר אחריו בין דפי הספר, ולטוות מהתיאורים את דמותו, לנחש אלו מהסיפורים הם בעצם זכרונות ממנו. קינה עליו.

אין דרך פשוטה לאמר זאת – "אשה בורחת מבשורה" הוא 630 עמודים של התקף חרדה. של היסטריה, של עומס, של משא ומתן עם השפה שבוחן את המידה בה היא מצליחה לשקף את החסר. המועקה שהספר מייצר בודקת כמה קרוב ניתן להגיע אל המציאות מבעד לשפה המתווכת, המרחיקה. אורה, גיבורת הספר -- אנרגטית, כואבת, חרדתית, אם, אשה ומאהבת -- מדובבת, ממציאה, שוזרת את סיפור חייהם של בניה ושל מאהביה ותוך כדי גם את סיפורה שלה, ואת סיפור הדור שלה, הדור של גרוסמן. כמו שחרזדה שנשארה בחיים בזכות המעשיות שסיפרה לשאה ב"סיפורי אלף לילה ולילה", כך גם אורה מחזיקה את בנה עופר ההולך ממנה ובוחר להתנדב למבצע צבאי על פני הטיול בצפון שתכננו השניים לרגל שחרורו.

"אשה בורחת מבשורה" הוא על הדקות הטובות, השנים הגנובות, שמאפשרים החיים פה. לפי אורה: "עשרים שנים טובות היו לנו. כמעט חוצפה לא? משהו שיוונים עתיקים נענשים עליו. תא מחתרת קטן בל-לבו של המצב. עשרים שנה... עד שנלכדנו" (303). אך לא על השנים הטובות אני רוצה לדבר. אלא על המלחמות. על המצב. על שלוש סצינות מושלמות, מחרידות, סביבן נבנית עלילת הרומן הכבד, המחניק הזה. כל אחת מהן מתרחשת בזמן מלחמה ובמהלכה גיבורי הספר מתקרבים זה לזה (וגם לעברנו, הקוראים) באמצעות המילים שמנסות לחצות את מרחב העמוד, את המרחב הגיאוגרפי בו הן מתקיימות, ולהפוך ליותר מרצף צלילים או כתמי דיו על נייר.

הסצינה הראשונה ממוקמת בפתיחת הספר. שני ילדים (אברם ואורה) שוכבים בחושך בבידוד בבית חולים. הימים הם ימי מלחמת ששת הימים ותל אביב מואפלת. הבלבול והחרדה מתגברים בחשכה הכפויה שירדה על העיר וגם בשל המחלה שבגינה אושפזו. הדיבור קטוע וחטוף, מילים שנורות בצרורות, מגומגמות, מפרות את הדממה. קולותיהם כמו מגדלורים שמאותתים זה לזה. "תעשה אור – השתגעת—שכחתי – יהרגו אותנו אם נדליק" (1). מלבדם במחלקה מאושפז ילד חולה נוסף שכמעט ולא מתקשר עם סביבתו – נוכח-נעדר – אילן, שלימים יהפוך לבעלה של אורה. בהמשך הפרק כותב גרוסמן, בקולו של אברם, שזהו תסכית לשלושה קולות – שניים מדברים ואחד שרק ממלמל. ארבעה מתקנת אותו אורה – האחות הערבייה שכל הזמן ברקע, בוכה.

גם בסצינה הבאה יש דמות ערבית שנוכחותה רועמת דוקא בשל כניעותה וחוסר האונים שלה. כארבעים שנה חלפו מאז 1967, ואורה מלווה את בנה עופר לנקודת האיסוף, ובמכונית איתם הנהג הערבי של המשפחה, סמי. שיירת מכוניות מזדחלת לעבר המקום ממנו יצאו חיילי צה"ל למבצע (בג'נין או בשכם, גרוסמן שומר על עמימות). במכונית דממה, השיירה מזדחלת. ריח זיעה חמוצה ממלא את הרכב. "הוא הערבי היחיד בכל השיירה הזאת, היא חושבת. הוא פשוט פוחד. מת מפחד, איך עשיתי לו את זה?" מתייסרת אורה (98). השתיקה במכונית מנוגדת לזמזום ולתכונה באוויר, להתרגשות שהולמת יותר טיול שנתי או מפגש משפחתי ענק. אורגיה של גבריות ושל ישראליות שחוגגת את עצמה במבצע עונתי, בפיקניק שהוא גם מבצע חיסול: "בכל מכונית יש נער צעיר, ביכורים, קרנבל אביב עם קורבן אדם בסופו" (98).

קהות החושים שקודמת לקורבן מתחוורת גם בסצינת השיא הבאה. סצינה הממוקמת בו זמנית בחזית המצרית ב-73', ובצפון, שם מטיילים אורה ואברם בזמן ההווה של הספר, זמן הטיול. מסע ההצלה המטפורי עבור עופר החייל הופך למקביל למסע החילוץ שנכשל בתחילת מלחמת יום הכיפורים, לניסיון הנואש של אילן להציל את אברם מהמצרים. אורה מתעלת את זכרונותיו של אילן, ומביאה את עדותו בכפייה, כאילו דיבוק השתלט עליה. היא מצטטת את אילן, ששומע את אברם בקשר, הוזה, מדמדם, פצוע, שר, משחק, מדבר בבולמוס, לקהל דמיוני, עד שנשבה. המעגליות של התיאור – אורה חוזרת על דברי אילן, שחוזר על דברי אברם – היא נקודת השיא במונולוגים הדחוסים, הקלסטרופובים, שמכיל הספר. חוסר האונים של אילן, שנצמד אל הקשר, אל קולו של אברם עד היעלמו, דומה למבוכת הקוראים שעומדים חסרי אונים, חיוורים, חנוקים, אל מול המועקה שמייצר הספר הזה.

עוד לפני שיצא לאור, "אשה בורחת מבשורה" נועד לגדולות. גרוסמן כיוון ללב הקנון, ללב הקונצנזוס. "אשה בורחת מבשורה" עובר דרך מרכז העצבים של הישראליות, וחוצה את נקודות הדופק של החיים כאן בלי לעשות הנחות. לא לעצמו ולא לנו. באחרית הדבר מתוודה גרוסמן שהחל לכתוב את הספר מתוך תחושה או משאלה שהספר יגונן על בנו; רובו של הספר נכתב, מסתבר, לפני המוות, "מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה". "עופר זה רק מילים בשבילך" צועקת אורה על אברם בסוף הספר. ולמרות זאת היא דורשת ממנו לזכור, לשמור, לזכור הכל (628). לא ניתן להשתיק את אותה תיבת תהודה, כמו שלא ניתן לזכור הכל, לשמור, להגן. ואולי לכן הקריאה בספר היא כל כך תובענית ומערערת, כי זה "רק מילים" אבל זה גם המציאות, והפער ביניהן נראה שברירי מתמיד.