אם חושבים על זה עוד שנייה, זה לא ממש מופרך שהאיש הכי פסיכדלי ששוגר לתעשיית המוזיקה מזה הרבה זמן מלמד אותה את החשוב שבשיעורים לגביה איך מעיפים פלטינה בשבוע בשנת 2008. זה לא שאלבום האולפן השישי של ליל' וויין הוא איזה מאסטרפיס. ואתם יודעים מה, גם אין כאן מאסטרמיינד, במובן של איש עם חזון. מה שכן, יש כאן בנאדם שלא מפסיק לעבוד מגיל 11. רק בשנה האחרונה הוא הקליט יותר ממאה שיתופי פעולה, כמעט מספר זהה של מיקסטייפס ומתקתק ברגיל 3-4 שירים ביום. האיש שכולם מדברים עליו הוא בסך הכל בנאדם שבא לעבוד ולא בא לבלות ולבזבז את הכסף על אתם יודעים כבר מה. "אין לי שום חזון. כי זה אומר שיש לך מטרה וזה אומר שיש לך גבולות." הוא אמר בראיון למגזין "פיידר" שהתקיים במיאמי, העיר בה הוא מתגורר מאז שקתרינה חרבה לו את הבית. אולי זה הלקח החשוב ביותר מעולמו של וויין; יש שם יותר מדי מילים שמעופפות בחלל הסירופי הכחול-סגול שהוא אוהב להקיף את עצמו והוא, ליל' וויין שכמותו, מוריד אותם בקול צפעוני על ביטים הזויים בלשון בורוזית כמעט, שיש רק לסטלנים באמת גדולים. ווין הוא אחד כזה. אל תתנו ל"ליל'" שמקדים את שמו להטעות אתכם. מדובר באמן בקנה מידה גדול הרבה יותר ממה שהוא בא לייצג. לא עוד סיפור אמריקנה של ילד-כוכב, שגדל להיות אשפת פפארצי ומכוני גמילה. ליל' וויין הוא גרסת ההיפ הופ של מקולי קלקין, אם הוא היה אשכרה הופך לשחקן הגדול בדורו. ובכן, דווין קרטר כן.
אחד מהאמ.סיז הטובים בעולם כרגע הוא סוריאליסט, שמביט למציאות ישר בעיניים ולנו לא נותר אלא להאמין שככה הוא אשכרה מסתכל על העולם. בהפוכה. כי בסופו של עוד שיר, זו המילה הכי חשובה כשבאים לבחון את התופעה הזו. בניגוד לכל אלו שמזיינים את המוח על כמויות הסמים שהם מוכרים והכסף שהם רואים מזה; וויין שר על הכמויות שהוא צורך. כבר הרבה זמן. אקסטות, שאכטות, וכמובן "הזזזירופ" הסגול הזה ערבוב אופייטי של סירופ לשיעול 'נייקוול' ומשקאות אנרגיה סגולים. החרא הזה מרושע לגמרי. ב-"Mrs Officer" וויין מספר על שוטרת שעצרה אותו לחיפוש על סמים וגמרה, תרתי משמע, על ארבע עם פזמון של בובי וולנטינו שנשמע כמו הסירנה. רק בנאדם על כמויות נייקוול בלתי אפשריות יכול לבוא בכזו יציאה למשפט שהפך לקלסיקה בהיפ הופ "פאק דה פוליס".
אז ברור ש-"Tha Carter III" הוא האלבום לו חיכו הרבה מאד אנשים די הרבה זמן, ושהאיש שחתום עליו הוא כרגע הפיגורה הציבורית עם הכי הרבה הייפ באמריקה. יותר מאובמה. קראתם כבר כאן את המספרים שהוא עשה בשבוע. אבל קשה, קשה לאללה להישאר חי אחרי כמויות כאלו. תראו מה קרה לאמינם. וליל' וויין מכוון גבוה. "כל כך גבוה עד שאני יכול לאכול כוכב" כלשונו. אחרי קורפוס יצירה כזה מרשים, נותר לו רק דבר אחד לעשות. קלאסיקה.
ג'יי-זי יוצא קטן
עוד לפני ששומעים את ה"יסססזזזר", המילה הראשונה באלבום, ישנה העטיפה. עטיפה אשר מתקשרת עם תקליט הבכורה של מי שנחשב בדברי הימים כמועמד כמעט וודאי לראפר הגדול ביותר, תואר שוויין העניק לעצמו בסוף אלבומו האחרון. בזמנו, נוטוריוס ב.י.ג לא נשמע כמו שום דבר אחר בסביבה שלו. בעצמו הוא הגדיר משהו חדש. וויין עושה את זה כבר די הרבה זמן, אך בניגוד לראשון, כושל בקטנה להביא את האלבום היחיד הזה, שבעטיו ייזכר כגדול מכולם. הוא פשוט עושה יותר מדי, למרות ש"Carter III" הוא אלבומו הממוקד והמגוון ביותר. הישג אחד הוא כבר רשם כאן - הוא גרם לקרטר אחר, שון קרטר, זה שבכל הזדמנות מכתיר עצמו כיורשו של ב.י.ג, להישמע מפוחד. ומי שמוציא את ג'יי-זי קטן בשיר המשותף שלהם "Mr Carter" כבר עוקף תשעים אחוז מכל מי שלוקח מיקרופון ליד בשנה הזאת. הישגו השני והיותר חשוב, הוא שליל' וויין, בניגוד לכל ציפייה מוקדמת, לא בא בגישת להיט בראש. ברור, יש כאן את "לוליפופ", אך בכל האלבום קשה מאד למצוא משהו שמתקרב לקומרש שיש בלהיט המטורף הזה. התכנים כאן יותר מדי פסיכדליים.
"Comfortable", השיר עם בייביפייס הוא מקרה נדיר בו וויין מראה נגישות מסוימת שיושבת בנוחות עם פזמון השוקולד של בייבי והביט עתיר הנשמה והדי דביק שקנייה ווסט הוריד כאן. A Milli הוא באנגר למועדון בשעה שהרחבה כל כך מפוצצת, שכבר אפשר להפיל הכל, בטח לא משהו שישמיעו בגלגל"צ בפקקים של הבוקר. והשיר עםT Pain הוא עוד יללת ווקודר מהסוג שבאמת אין לאף אחד כבר כוח לשמוע. וויין התכנס פנימה כשזה מגיע לביטים שלו. די בדומה לבאסטה ריימס, הבחירות שלו מוציאות את הבלתי צפוי מהצפויים ביותר. קנייה ווסט למשל סוגר מעגל עם Let The Beat Build, שאכן מצדיק את שמו ונותן לוויין מספיק ספייס כדי לעוף על ה-808. לפ-נים. שני היהלומים, קול ודרה, גם הם זנחו את רכבת הלהיטים שלהם וזרקו כאן את "Phone Home בו וויין שר על היותו בן-מאדים, שמסתכל על הכוכב הכחול בעיניים אדומות. קטע פסיכי לחלוטין. ויש גם את סוויס ביטז. האחרון חתום על " Dr Carter", הקטע הכי לא צפוי של סוויסי ואחד מהשירים היותר חכמים, מרתקים ועדיין בני זונות שיצאו בהיפ-הופ בשנה האחרונה. משהו שהייתם מצפים מאנדרה 3000 להביא.
עדיין מטיל מורא
רגעים מבריקים נוספים, בהם וויזי מביא את שלל הפרסונות שלו לידי ביטוי הם "Shoot Me Down (אחרי שיר של סוויסי, זה השיר של האלבום). המילים קוהרנטיות במידה והשילוב של ספוקן וורד והשירה הנחשית בקולו של וויין יחד עם הפזמון יוצרים כאן רגע מרגש, אך עדיין מטיל מורא. Tie My Hand, שנפתח בציטוט של מלך לטאה, ג'ים מוריסון, מיילל בבלוז את מה שקרה לניו אורלינס ו-"Playing With Fire" יחד עם בטי רייט הוותיקה גם מצליח להביא בצמרמורות. ועדיין נדמה כי אין כאן באמת קלאסיקה, אלא אוסף של רגעים קלאסיים. כי ישנם גם כאלו שהורסים פה את המסיבה הבלתי נגמרת של וויין, שכבר אינו קטן. La La הוא שעשוע סטלה של מיקסטייפים, You Aint Got Nothing באמת לא משיג שום דבר מלבד להכניס את ג'ולס סנטנה, שותפו הוותיק של וויין לכמה מיקסטייפים, למעגל מקבלי תקליט הפלטינה והשיר המסיים הוא כבר יותר מדי אינטרטקסטואלי לעולמו של וויין כדי שנוכל להבין על מה הוא מקשקש במשך דקות ארוכות על ביט בדגימה של נינה סימון בביצוע ל-"Don't Let Me Be Misunderstood". אנדרסטייטמנט במקרה שלו.
זוהי ללא ספק את אחת היציאות המשכנעות של השנה. אלבום מעורער, מהורהר ועם אתוס משל עצמו. בחירה יותר מהודקת הייתה מביאה לוויין את החגורה היחידה שהוא לא יכול להזמין אצל ג'ייקוב התכשיטן; זו שמוחמד עלי נהנה כל כך להפחיד איתה את הממסד הלבן. מצד שני אם לא היו כל הציפיות האלו, ההייפ הזה, הדיבור על האלבום, המילה קלאסיקה הייתה משתחררת יותר בקלות. בעיה שלנו. לוויין הרי לא אכפת כלום.