סולל בונה

נופי הארץ הפכו בשנים האחרונות לשדה מאבק מתמיד של הזיות מגלומניות, פרי מוחם הקודח של מהנדסי כבישים. נראה שאם תרצו לשלוח היום גלויה עדכנית מישראל, תמיד יצוץ ברקע צילו המאיים של גשר אימתני וירחף מעל מה שהיה פעם נוף חקלאי ישראלי.

מהנדסי הכבישים הפכו, עוד לפני הפוליטיקאים והמתכננים, לאנשים המשפיעים ביותר על מה שמכונה המרחב הישראלי. היתרון הגדול של מהנדסי הכבישים על פני בעלי מקצוע אחרים, הוא שתמיד יש להם פתרון לבעיה המוצגת להם, המלווה באמונה מוצקה ביכולת שלו לשפר את חיינו. עומס בצומת מוצא עילית? אין בעיה! גשר בטון יחתוך את העמק ויקצר את תוואי הכביש. סיבוב בעייתי בכניסה לחיפה? הבו לנו מחלף פרפרי תלת מפלסי ויבוא לציון גואל.

הביטחון המופרז של אנשי הכבישים אמנם סיפק וממשיך לספק תעסוקה מתמדת לקבלני עפר ולנהגי משאיות, אך בסופו של דבר אם נתבונן בקפידה בתוצאות, נראה שאנחנו נשארים עם פסלי ענק המתחזים בערמומיות למחלפים חדשניים ויעילים.

תכנון וביצוע הכבישים בישראל יכול לזכות בצדק בכינוי "תעשיית הכבישים". בתעשיית המזון לדוגמא, הדגש הוא על התעשייה ולא על המזון, כלומר, הובלת מזון בצורה יעילה יכולה להיות חשובה יותר מהנזק שייגרם לו ולצרכן מתהליך כזה. גם בתעשיית הכבישים הרווח חשוב, במקרים רבים, יותר מהתוצאות. ברגע שנבין כי מדובר במנגנון מורכב הכולל נבחרי ציבור, ספקים של חומרי גלם, מכרזים לביצוע והרבה מאד כסף, יהיה ברור יותר שככל שהתעשייה צומחת, כך יותר אנשים נשארים מרוצים.

בהמתנה של עשרים דקות לפניה פשוטה שמאלה במחלף שנבנה זה עתה באזור ירושלים, בין עשרות נהגים נרגנים שעוד לא זכו למנת הקפאין היומית שלהם, הכה בי לפתע האבסורד הכפול של תעשיית הכבישים בישראל: מצד אחד היא מייצרת מונומנטים באיכות בנייה שעולה כמה מונים על זו של בנייני הציבור בישראל. מספיק שתבחנו את יציקות הבטון מעוררות ההערכה במחלף גלילות בכדי להיווכח בעובדה זו. מצד שני, בגלל קצב הביצוע של פרויקטים בישראל - הכולל תמיד עיכובים, גשמים ודחיות לתקופת אחרי החגים - עד שמושלם המחלף המפואר, כמות המכוניות גדלה על כדי כך שאין בו תועלת מבחינה תחבורתית, לתשומת ליבו של הקורא שאול מופז.

זהו העיקרון המניע את תעשיית הכבישים לייצר עוד ועוד פתרונות לבעיות שהיא עצמה מייצרת. זהו גם התהליך שעתיד להפוך את ישראל לרצף מתמשך של אספלט ועליו מכוניות הזוחלות באיטיות, בתורים אינסופיים, בעוד נהגיהן משוכנעים שהם חיים במדינה מערבית מתוקנת עם מערכת הכבישים המשוכללת ביותר במזרח התיכון, אם לא בעולם כולו. אם נרצה עתיד אחר עלינו לשים קץ לשלטון העריצות של מהנדסי הכבישים. אם איננו יכולים לעצור אותם, לפחות נטיל ספקות באמונה שככל שייבנו יותר כבישים כך חיינו יהיו טובים יותר. אולי משהו מהספקות האלו יחלחל גם אליהם ובישראל יוכל להתקיים דיון ציבורי על פעולות ענק המשפיעות באופן דרמטי על חיי האזרחים. אולי.

*בכל שבוע תבחר מחתרת הדינמיט אתר או מבנה אחר ברחבי הארץ ותסביר מדוע ראוי ונכון לפוצץ אותו למען אזרחי ישראל. להלן המועמד השלישי:

שחקני, בימאי ופרנסי התיאטרון הלאומי שלום. מאז ומעולם רכשתי כבוד והערכה להיסטוריה המפוארת שלכם, לחנה רובינא ועיניה הרוחשות בהצגת "הדיבוק" ואפילו לבחירות הרפרטואר שלכם שפונות לקהל הרחב. אך נדמה שבכל הנוגע לבנין ביתכם אתם לוקים בבחירות גרועות פעם אחר פעם. כל שיפוץ ותוספת לבנין בכיכר התזמורת היה גרוע מקודמו. כל אחד מהם הפגין טעם רע ופתרון ארגוני קלוקל לתנועת הקהל ודרישות הבמה.

עתה, כשמדובר בשיפוץ ותוספות משמעותיות גדלה הזוועה שבעתיים: לאחר שבועות של הריסה שהזכירו מראות ממלחמות עולם, צימח הבניין גבנון בטון עצום המתנשא מעל רחוב תרס"ט והופך את ההליכה בו לחוויה מעוררת חלחלה. מכיוון שמדובר באותם המתכננים שהביאו לנו את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב הבה נחסוך לנו ולדורות הבאים את הפיאסקו. הצמידו אם כך את המבנה הלא-גמור אל מקלות הדינמיט, הורידוהו אל הקרקע ונבנה במקומו בית צנוע ופשוט יותר, לתיאטרון הלאומי ובו גם מקום ישיבה נעים לקהל לשהות בו לפני, אחרי, ואפילו בזמן הצגה.