השומרים

"השומרים" הוא ספר עמוק ומורכב ומטלטל. באספקט הויזואלי הוא לא פחות מפורץ דרך עם השימוש של המאייר/ מעצב דייב גיבונס בצבעי המשנה. ואני אסביר; שלושת צבעי היסוד – כחול, אדום וצהוב, מהווים את הבסיס לצבעוניות הכללית ברוב ספרי הקומיקס. לראיה, זה לא בכדי שרוב גיבורי העל שאתם מכירים לבושים בשילוב של שלושת הצבעים האלה (סופרמן, ספיידרמן, פלאש גורדון, וונדר וומן). גיבונס השתמש בצבעי המשנה של גווני הבסיס – סגול, ירוק וכתום. פשוט ככל שזה נשמע, לתוצאה היתה השפעה מכרעת על האוירה של הספר. היא הפכה לעגמומית, מטרידה ומהפנטת.

ועם כל הכבוד להיפנוזה, זו בעיקר העלילה רבת הרבדים והמסרים – של הגאון אלן מור ("V for Vandeta") שהופכת אותו למאסטרפיס. אחת שגם היום, 20 שנה אחרי, מתיישבת על החיים ככפפה. אחרי שתקראו את הספר, בזכות דמויות שלא תיאמנה כמו רורשאך הבן זונה הפסיכוטי, והקומיקאי הלא פחות בן זונה, והלא פחות פסיכוטי, תתפללו לעולם בלי גיבורים בכלל. מילארד חנונים לא טועים. וגם לא הניו יורק טיימס שהכניס לרשימת 100 הנובלות החשובות בכל הזמנים וגם לא מי שמכנה אותו "היוליסס של הקומיקס".

צריך הרבה ביצים להתעסק עם עדר של מחוצ'קנים בחליפות סטאר טראק שמדברים אלפית ומביאים ביד על הנסיכה ליאה (בפורמט הבקיני המוזהב); וצריך הרבה חזון כדי לחכות לרגע המתאים בו הטכנולוגיה מפותחת מספיק בשביל להתמודד עם משימות כמו הכוחות של ד"ר מנהטן (שבונה עיר קריסטלים על המאדים), והקהל בשל מספיק להכיל סיפור מורכב שכזה (אגב, ברור שאפקט "האביר האפל" עבד כאן שעות נוספות), אבל אין בכלל ספק שזאק סניידר הוא קודם כל תרנגול ראוותן ורק אחר כך קולנוען ראוי.

אז מצד אחד, שאפו על השאפתנות. והאמת? התוצאה בכלל לא מביישת את הפירמה. למעשה, קשה לי לומר שהתבאסתי למוות מהעיבוד הקולנועי שלו לקומיקס הגדול בכל הזמנים, אבל כשמדובר ביצירת מופת, בינוניות היא לא אופצייה. מצד שני, לצלם את הספר שאף אחד לא חשב לצלם קודם, ולשמור כמו טיפוס אנאלי טוב על המראה והאווירה, הצבעוניות, והפרטים הקטנים שעושים את הסיפור למה שהוא, זה גם לא עניין של מה בכך. לאלו מצטרפים סצנת פתיחה מעולה, וטיפול די טוב (גם אם לא ממש נאמן) בדמויות של רורשאך והקומיקאי. גם ד"ר מנהטן לא יוצא בסרט פרייאר. אולי רק קצת הומוסקסואל.