דרך ארוכה

אין באמת סיבובי הופעות בישראל. כשהמרחק בין שני ערי הקצה מתמצה במספר שעות של נסיעה ברכב, קשה להגדיר באמת את המושג "סיבוב", אבל נעם רותם חשב אחרת. במשך שנתיים שהוא הופיע למעלה ממאתיים פעמים ברחבי הארץ עם "עזרה בדרך", אלבום הסולו השני שלו ועשה הכל כדי לשמור את זרימת הדם לתוך השירים. הוא החליף פורמטים של מופע (לבד, עם אדם שפלן, עם שפלן ואסף תלמודי ועם שפלן והמתופף שיקו סיני ולפעמים כולם יחד), אירח אמנים, נדד בין בית קפה לבית הארחה, הופיע מול מאות אנשים ולפעמים גם עשרות בודדות; בסופו של דבר, ההופעה שליוותה אלבום קונספט הייתה לסיפור בפני עצמו, שבתוכו נמצא קהל שחוזר שוב ושוב כדי לשמוע על ד"ר נירקין של "בשורות רעות", את המשל על "חרב דמוקלס" וגם את הסיפור על השדרן הוותיק אורי לוטן ז"ל ב"ללכת כמו אריה". היו כאלו שניגשו לרותם וביקשו לספר שהם מצאו את עצמם בתוך השירים, היו כאלו שרק מחאו כפיים. קשה למצוא אדם שנותר באמת אדיש לרגע שבו רותם הביא לבמה את הקו הדק שבין החיים שלו למוזיקה.

"זה היה כמו הצגה שרצה, הצגה שלא משתנה וזה הכוח שלה", הוא מספר לוואלה! תרבות לכבוד סיום הסיבוב, שייחגג בהופעה במועדון הזאפה בתל אביב ב-19 במאי, עם האורח המיוחד ברי סחרוף. "כמו באלבומים שלי, ניסיתי לספר סיפור אחד מהתחלה ועד הסוף, שמתוכו הקהל יוצא עם מסר מסוים והדברים שמשתנים מסביב, כמו נגנים או עיבודים הם צבעים בסיפור. זה לא היה משנה אם ההופעה הייתה מול עשרה אנשים או מאתיים. הרגשתי במסע".

" במובן העמוק, או אולי דווקא השטוח, הופעה הפכה להיות חלק ממני ברמה הכי בסיסית והכי טבעית שיש. עבורי, אין בעלייה לבמה 'ביג דיל', היא חלק אורגני מהדברים שאני עושה באופן יומיומי, שהולך בקלות ואתה יכול להתרכז בלעשות אותו יותר טוב. אני אומר לך, הדרכים האלו, הנסיעה באוטו החבוט – זה ממכר. אם אני לא מופיע שבוע אני כבר מטפס על קירות".

"ברגע שהלחץ וההוא הא של ההופעה יורד – מכאן נובע התקשור עם הקהל. גם בשלב די מוקדם ויתרתי על הניסיון להגיע למצב של לרצות אותו. גיליתי שגם כשאני עושה את זה הקהל לא נהנה ולא מקשיב".

"זה רגע אינטימי בין אנשים בסופו של דבר, שזה לא משהו שצריך לדבר עליו. אבל היה מאד מעורר השראה הטרנספורמציה שנעשתה בין הביצועים בהופעות לקהל. זה היה משהו שלא נתקלתי בו אף פעם לפני זה".

"מן הסתם ארד באופן די דרמטי מקצב ההופעות שהיה לסיבוב הזה, כשבעיקר אופיע כדי לבדוק את החומרים החדשים, כמו שעשיתי עם 'עזרה בדרך' וגם כדי לא לאבד עם עצמי על הבמה"

אלא שגם בשירים החדשים שמבצע רותם בהופעות, כמו "כולם מדברים על הילד" על סיפור גירושים מכוער ובעיקר "ברזל ואבנים" על השעמום שבחיי השגרה, הקדרות של "עזרה בדרך" ממשיכה לתוך החומרים, שממשיכים למצב את רותם ככר סופג של עצב מלא בחום אנושי. האם נוח לו בעמדה שבה אנשים מצפים לאגרוף ולא לשיר אהבה? " זה המקום שבו האמנות שלי יוצאת, אין לי שליטה על זה", הוא עונה. "בסופו של דבר אני מאמין שזה רק שיר, אני לא מכוון למקום מסוים, גם לא ב"עזרה בדרך", שניסה להגיד משהו, שהציף אותי באותו זמן והכוח שלו היה בהיותו סוג של פאזל".

"שאתה לא חייב להגיע לאיזשהו מקום בסיומו, יכול להיות שהמסע עצמו הוא העניין. הרבה שנים לא היה לי את האומץ לעשות את זה, היו לי 1001 סיבות ותירוצים למה דווקא לא. אבל כשהורדתי מעצמי את הכל ואמרתי ניקח גיטרה וכבל חשמל, הצלחתי להשליך מעצמי הרבה דברים מיותרים שמפריעים לאמנות".

הוא צוחק. " אלו דברים שהחיצון מתעסק בהם- עיתונאי, קהל וכו'. מה אני אמור להגיד על זה? בסופו של דבר זה נשמע כמו יומרה גדולה, אבל הלוואי והייתי יודע להיות יותר אנליטי ולהסביר את עצמי. אני לא יודע לכתוב שיר בשביל מטרה, לא יודע לייצר שיהיה לו אפקט צפוי מראש".

"אף פעם לא הרגשתי שחשפתי את עצמי באופן קשה, אז לא יכולתי להתחרט על זה. כל האלבומים שלי הם תמיד סוג של תיעוד, הם רגע שקם ונהיה, קם ונהיה. אמנם השתדלתי כמה שפחות לדבר על זה, כי זה נראה לי כמקלקל את האמנות. כשעוסקים באמנות,האגו הוא רק חומר גלם. לפעמים אם משהו עצוב – אני עושה אותו יותר עצוב, כל עוד זה לטובת היצירה, בלי המשקל שלי. אפילו ב"עזרה בדרך", שהוא מאד ריאליסטי, יש רגעים שנראים מאד אמיתיים שלא היו מעולם".

"אני חושב שבמובן מסוים הם פחות אופטימיים. יש בהם קצת פחות תקווה".

"זה פשוט משהו באוויר, אתה לא מרגיש את זה גם?"

"אז זהו".

נעם רותם יסיים את הסיבוב של "עזרה בדרך" בהופעה במועדון הזאפה בתל אביב ב- 19 במאי. אורח מיוחד: ברי סחרוף