נהר שוליים

"אני בדרך לסבא וסבתא שלי", מכריז וויל שף בתחילת הראיון. מסולן להקת רוק אינדי היה הגיוני לצפות לאיזה משפט על סמים או איזה אורגיה פרועה, אבל וויל שף נוסע לסבא וסבתא שלו. "הם חוגגים יום נישואים היום, נהיה שם כל המשפחה".

"הו, עשורים על גבי עשורים. לא שאני חושב שמשהו שורד לנצח, אבל הם נפלאים ביחד והם היו נפלאים אליי. יש לי משפחה נהדרת ובעיקר הסבים והסבתות שלי".

עכשיו נסו להיזכר ב"Our Life Is Not A Movie, Or Maybe", המנון הפרנויה המופלא שהזניק את הקריירה של אוקרביל ריבר, בו הם נשבעו שהם רק נשמעים היסטריים. נסו להיזכר ב"Black Sheep Boy" מפוצץ באומללות וכאב או סתם נסו לחפש שנייה שבה וויל שף לא נשמע כאילו הוא מתפתל מכאבים אחרי כניסה בקרסול. חיים קשים? הצחקתם את הסבא והסבתא של שף.

"השירים נכתבו כדי שהמאזין יכיר מצבים מסוימים", הוא מסביר את הפער. "יש לנו ציפיות מסוימות מהחיים, מיחסים, אנחנו מחפשים הצלחה אישית, מצפים לאושר וכל השיט הזה. הערכים האלו מעוצבים על ידי סיפורים שלמדנו לא בהכרח מגיעים מהחיים האמיתיים. הם מגיעים ממשהו שראית מסרט או קראת מספר והם גרים לך בחלק האחורי של המוח ואתה חושב שזו אמורה להיות המציאות. אנחנו ממשיכים ללכת למקום הזה כי המקום הזה נפלא, כמו בשיר פופ ממש טוב. אבל המקומות האלו לא בהכרח אמיתיים, הם שמים אותך בנקודת מבט אשלייתית".

"אני לא יודע אם כנות זו המילה. אולי. מה שאני מנסה לעשות הוא שיהיה לי אפקט, האפקט משתנה משיר לשיר. אני מנסה לתת למאזינים סוג של הרגשה מסובכת שיש לי מול האמנות, זה לא קשור בהכרח לכנות או אמינות. אני מנסה לתת למאזין את ההרגשה שמשהו קורה בתוך השיר. כנות יכולה לעזור, גם חוסר כנות – הכל זה חלק מארגז כלים".

"זה כמו שאתה עוצם עיניים ואתה בחשכה. אתה לא יודע במה מדובר ואז אתה נוגע בזה ומבין במה מדובר. אתה ממשש עוד ועוד ומתחיל להבין את המבנה. ככה אני כותב השירים – ממשש, כל הזמן".

אבל היו ימים שאף אחד לא התעניין במגע היד של שף ואוקרביל ריבר. הלהקה הזו, שתגיע לישראל ב- 15 בספטמבר להופעה אחת בבארבי בתל אביב, חיכתה כמעט 7 שנים עד לאלבום השלישי שלה, "Black Sheep Boy" שיכניס לה קצת מזומנים ואולי איזו תהילת אינדי לא מזיקה. "לא ממש הצלחתי לשלם את החשבונות וזו הייתה תקופה קשה מאד", מספר שף. "כולנו עבדנו ב-Day Jobs, היינו ממש מרוששים ואני די זוכר שלא ממש חשבתי על הדבר הזה, 'להיות להקה מצליחה'. היינו אז בשלב די מגעיל, כי התקליט הראשון שאתה עושה הוא כמו איבוד הבתולים. אתה פשוט מנסה לראות איפה אתה עומד בכלל".

"בנקודה מסוימת התחלנו לקבל את האישור שהיה משמעותי עבורנו. אני לא מתכוון מבלוגים של מוזיקה שהיו חמים עלינו, כי כשבלוג אומר שאתה מעולה, זה נחמד אבל זה די לא שווה כלום, אנחנו יכולנו לחשוב על עצמנו באותו זמן שזה חרא מוזיקה. אבל כשמישהו כמו לו ריד, שהוא גיבור אישי שלי מבחינה אמנותית, אוהב אותך ולוקח אותך לטור איתו, זה משמעותי לך הרבה יותר מבלוג כזה או אחר".

"ההבדל הגדול ביותר הוא שפעם הייתי חסר ביטחון לחלוטין כי לא ידעתי מה אנשים רוצים, רציתי לשמח אנשים ולא ידעתי איך ועכשיו פשוט לא אכפת לי. באופן בסיסי, קודם כל אני אשמח את עמי, וארדוף אחרי מה שמרגש אותי".

"תראה, דעת הקהל עדיין משנה, אבל אם אתה עושה משהו שאתה אוהב, הם יימשכו לאכפתיות שלך כלפי המוזיקה. זה כמו לפלרטט עם בחורה – אתה לא יכול להיות נואש בחיזור אחריה, כי זה דוחה. אתה צריך להיות מאושר עם מה שאתה עושה ועם חייך ואז אתה יכול להזמין עוד אנשים".

"היה כל כך הרבה זמן שהקדשנו רק כדי להתקיים, כך שלא חשבנו 'כמה זמן זה יימשך'. תמיד הנחתי שזה יכול להיגמר בכל שנייה, שהלהקה יכולה להתפרק מחר, בגלל שעסקי המוזיקה הם כאלו וגם החיים. אני לא מרגיש ככה גם היום. אין לי מושג מה יקרה עוד עשר שנים. אני מניח שיש סיכוי שלא נהיה קיימים אז".

"תראה, בכל רגע נתון רוב הדברים הם בינוניים, בכל הזמן ובכל מקום. רוב האוכל הוא בינוני, רוב הקולנוע הוא בינוני. זו דרכו של עולם שבין הבינוניות יש דברים טובים בכל זמן נתון. יש דברים שאני מת עליהם, כמו ביל קאלאהן שממשיך להשתפר ולהקות כמו ספון. אני חושב שתמיד יש דברים נפלאים, אבל האמת היא שרוב הדברים, גם באינדי, די משעממים. ובינוניים כמובן".

"אמרתי את זה? באמת? אני די מופתע שאמרתי את זה, כי אני לא מרגיש ככה. אני כן עדיין מופתע מתהליך ההקלטה. רק בשבוע שעבר הקשבתי לשיר ולא האמנתי כמה מוזרה, מדהימה וביזארית ההקלטה הייתה. גם אם זה היה עולה דולר ב-eBay, לאף אחד לא היו ביצים לקנות הקלטה כזו".

"בחיי שאני לא זוכר.יש מצב שאלו היו הביטלס".