זה הכי קל לאהוב את ג'ורג' פרינגל. היא יפה, בריטית, חצופה, חמודה, כותבת מעולה, משתמשת מק נלהבת, צינית, משעשעת, חכמה, מתלבשת נכון, מרקידה, מלאת רגשות, עצמאית ובעלת כל ההשפעות הנכונות. בעצם, ג'ורג' פרינגל היא ההיפסטרית המושלמת, התבנית שאליה - מבחינתי לפחות - כל בחורה בעולם שלא ממש מצאה את הקטע שלה יכולה לצקת עצמה פנימה והיא תצא בסדר.
בגלל כל מאפייני מלכת-כיתת-האינדי האלו, הייתי מת להגיד שאותי ג'ורג'ינה לא הפילה בפח; שעליי השלמות שלה לא עובדת, שאם היא הייתה יושבת לידי בריף ראף הייתי שותה את המשקה שלי מבלי להתייחס. זה לא כיף להתאים לקלישאה של עצמך, אבל מה לעשות - כנראה שקלישאות הן שם מסיבה מסויימת - ובג'ורג' פרינגל ובמוזיקה שלה אני מאוהב. כשמצאתי אותה ברשת - בשיטוט רנדומלי לחלוטין - לפני בערך שנתיים, זה היה אחד מהרגעים השמחים ביותר שהיו למישהו מול עמוד מייספייס.
באותו רגע של גילוי עוד לא היתה לפרינגל הרבה מוזיקה מוקלטת. רק ארבעה או חמישה שירים מצוינים שנשמעו כמו הגרסה הבריטית והאלגנטית של Uffie, עם השפעות שנעו בין הסטריטס, DFA, וורפ רקורדס וניו אורדר. לצד אלו היה גם טקסט ביוגרפיה קצר שהסביר איך שפרינגל הפסיקה לשחק בגיטרות ברגע שאח שלה השמיע לה את "Losing My Edge" של LCD Soundsystem והכרזה על כך שפרינגל עושה הכל לבד בעזרת תכנת GarageBand שמגיעה חינם עם כל מחשב של אפל, רק בכדי שלא יהיה לנו ספק שמדובר באקט דל אמצעים ומפוצץ בכישרון.
לא עבר הרבה זמן ופרינגל הפילה את הסינגל "We Could Have Been Heroes", הקטע הכי מוצלח שלה עד אותה הנקודה. הוא אפילו הבליח לכל מני בלוגים וכתבות וגרם ליותר אנשים לדעת שמשהו טוב מתבשל לנו מתחת לאף. כשפרינגל, באיזשהו שלב בשיר אמרה "את לא צריכה לעבוד ב-HMV כשאת כותבת כל כך נפלא", אי אפשר היה שלא להסכים עם הצהרת הכוונות ולקוות שפרינגל אכן תעמוד במילתה ובקרוב תהיה גיבורת תרבות על אמת. ואכן, במרץ 2008 הגיע האי-פי הראשון המעולה "Poor EP, Poor EP Without A Name" והיה נדמה שעוד שניה פרינגל תזרוק עלינו את אלבום השנה. אבל - וכיאה לבחורה בת 25 - היא לקחה את הזמן ורק עכשיו מגיע "Salon des Refusés" תחת הלייבל שפרינגל עצמה הקימה, Deth to Fals Metal Records.
אל תפספס
בעזרת רצף כתבות מוצלח, שהשיא שלו היה הסאנדיי טיימס וה-Independent, האלבום הגיע למקום 69 במצעד מכירות האלבומים בחנות הדיגיטלית של אמזון ולמקום השמיני במצעד המכירות של המוזיקה האלקטרונית באייטיונס. אגב, נכון לכתיבת שורות אלו האלבום עוד לא מצא את דרכו אל רשתות שיתוף הקבצים והבלוגים השונים - אני לפחות לא ראיתי אותו בשום מקום - ולצערי, זה מוכיח שלמרות מה שכתוב בתחילת הפסקה, פרינגל עוד לא זכתה לרמת ההכרה שמגיעה לה. ואם לא הייתי מספיק ברור עד עכשיו - אז מגיע לה.
"Salon des Refusés" הוא אלבום מדהים ובכורה מרשימה ובעצם החיסרון היחיד שלו הוא שמי שעקב אחרי פרינגל לכל אורך הדרך, כבר יכיר חצי ממנו, או מהסינגלים הראשונים או מהאי-פי. מן הסתם, מדובר במהלך מתבקש שכן מעטים הם האנשים שנחשפו לקטעים הללו ובגלל מאסטרינג משופר, חלקם אפילו נשמעים טוב יותר מאשר גרסתם המקורית.
"Fellini for Prime Minister" למשל, הוא אחד מהרגעים המרגשים והחכמים באלבום ומעלה פנטזיה בה ביל היקס חוזר מהמתים, רוק סטארס חוזרים להיות רוק סטארס ואפשר לעשן בתוך מקומות סגורים; "Carte Postale", שלו יצא אפילו קליפ אי שם בתחילת הדרך, הוא עדיין קטע הפופ הבולט של האלבום; כמובן ש"Lcd, I Love You But You're Bringing Me Down" הוא הרבה יותר מאשר מחווה מקסימה, אלא גם קטע שצועק מכאב על כך שפרינגל כבר לא רוקדת הרבה כמו בעבר (ובעצם מתחננת מג'יימס מרפי להוציא עוד אלבום); ו"S.W.10" המנוכר שסוגר את הכל (ובמקור פותח את האי-פי) הוא רגע טקסטואלי נדיר ומקסים.
השירים החדשים גם עושים טוב לרגליים ולראש. "Physical Education (part 1)", הסינגל שקדם ליציאת האלבום, גרם לי לרצות לחזור לתיכון ביחד עם פרינגל ולהשתמש במידע שהיא מעבירה בו בכדי להשיג אותה; "One Night In Koko" ממשיך את ההפקה המתוחכמת יותר שהוצגה ב"We Could Have Been Heroes" ו"Bonjour Tristesse" מכיל באס כמעט דאבסטפי וממש לא אופייני ואפילו שירה בצרפתית, רק בשביל שאם יש מישהו שעוד לא הבין שפרינגל היא הדבר הכי חם שאי פעם נולד, הוא יתפוס את ראשו ויקלוט כמה טיפש הוא. מעניין עוד כמה טריקים פשוטים ומשכנעים כמו שפות זרות, דיבורים על שוגייז או תמונות בפליקר, פרינגל תוציא מהשרוול. אם היא תמשיך בקצב הזה, לא רק שהאלבום שלה יגיע סוף סוף לרשתות הפירטיות, אלא ג'ורג'יה עצמה תגיע לשערי מגזינים נחשבים, לסלונים ביתיים ולרחבות ריקודים. אתם יכולים לעזור לה להגיע לשם.
ג'ורג' פרינגל, "Salon des Refusés"
Deth to Fals Metal Records
