כהן גדול

עם כל הרימייקים שישו קיבל במרוצת 2000 שנות נצרות, Jesus יש רק אחד. זאת אולי הסצנה הכי קולנועית של צמד הכהנים. יש שם הילוך איטי אסתטי, שוטים קרובים, שילוב שמדגיש כל תנועה, סטייה וניואנס של הדמות הכי הזויה של האחים. אין על הגרוטסקיות של חזוס, עם חוסר המודעות המוחלט שלו, שמובלט בפער שבין רצינותו התהומית לבין הופעתו המופרכת: טבעות בדולח מסיביות על רוב האצבעות, בגד גוף סגול, שיער עטוף ברשת וכפפת המשחק האימתנית. תנועת הריקוד שלו מסונכרנת כל כך טוב עם הפתיחה הלטינית של "מלון קליפורניה". ומיד בתום הסטרייק שלו, אנחנו מכירים דרך נקודת מבטו הגאה את כל הדמויות בסרט. סצנת הצגת דמות מושלמת.

הגדולה של הסצנה הזאת היא בעיקר בניגודיות הביזארית שלה. מצד אחד, בפסקול מתנגן שיר אופרה רגוע ב-Lo-Fi. מצד שני, חבר'ה, יורים פה בצרורות ממכונות ירייה. מצד אחד, המחסלים באו לסיכול ממוקד ולא למשא ומתן. מצד שני, הקורבן מנומנם עם חלוק ועיתון במיטה. עם הניגודיות, כיאה לאחים כהן, יש גם מעגליות: הסצנה נפתחת כשסיגריה של אדם שחוסל מדליקה שריפה בבית, ומסתיימת בסיגר של הבוס שלו, אחרי שהראה לפולשים החצופים שזה לא הגיל, זה התרגיל.

הקטע הזה מתחבר למוטיב מרכזי של תנועה, שקיים ברוב סרטי האחים, רק שהתנועה מתחילה במקרה הזה, דווקא כשהכל נעצר. כשאד מסובב את ההגה בניסיון נואש למניעת ההתנגשות החזיתית, כל העצים מסתובבים במהירות סטייל "העולם התהפך" בסרטים של פעם, מה שמתחבר, כמובן, לתחושת הפילם נואר של הסרט השחור-לבן הזה. המכונית המעופפת בתנועת מחול איטית, שוברת את הטבע הדומם, חוצה את התמונה לרוחבה, בין עלים נושרים. גם הטסה מגיחה לתמונה בהמשך, כשהמצלמה מלווה את גלגולה המהיר. רעיון הגלגל שמסתובב לו, שדז'יגה ורטוב הרוסי סגד לו כביטוי לתיעוש הקומוניסטי, משרת כאן את ההומור הציני של האחים.

אין ספק ש"לחסל את הליידי" הוא לא אחד מההברקות של האחים כהן, אבל חייבים להודות שטום הנקס במיטבו בסרט הזה. המפגש בין מרווה, יראת אל דרומית שהתעייפה מכל ה"היפי די הופ" המודרני הזה (ומדקלמת את טרייב קולד קווסט בזלזול כל כך משעשע) לבין פרופסור היגינסון, ג'נטלמן מנומס שמתחתיו מסתתר פושע מטונף, מוציא מטום הנקס את אחד התפקידים הכי טובים שלו בקולנוע. גם אם מדובר בסרט הכי פחות טוב של האחים.

אם מה שזוכרים מהאחים כהן זה לרוב השילוב המנצח בין מבע עשיר להתרחשויות ביזאריות, כאן מדובר ברעיון שבבסיס הסרט. בניגוד לכל סרטיהם הקודמים, בוחרים הפעם האחים לא לצחוק על עולמנו אלא לבכות אותו. למעשה, הדבר המצחיק היחיד כאן הוא התספורת של אנטון שיגור, ייצוג הרשע התורן. הסאונד המועצם של עטיפת הסוכרייה הנמתחת מסמל את המתח בו אמור להיות המוכר בתחנת הדלק, שבכלל לא יודע שחייו תלויים בהטלת מטבע סתמית. בהיגיון הקר שמאפיין את דבריו למוכר, מבטא שיגור את פילוסופיית חיינו: אין השגחה אלוהית, אין צדק ואין אמת. החיים והתנהלותם הם הסתברות ותו לא, אקראיים ושבריריים. והמוות הוא סתם מוות, לא הרואי או פואטי, כי אם עוד מקרה לסטטיסטיקה.

האחים כהן משלבים בחלק הזה שלוש סירנות הכובסות בנהר ושרות בבגדים רטובים ובמבט מפתה. הפאוזה הקלה בעלילת האודיסאה, לטובת שתי דקות וחצי של שירה נשית מתוקה, מרפררת לטריק שנטחן עד דק בתור הזהב ההוליוודי למשיכת גברים חרמנים וקלי דעת. אלא שבאמת אי אפשר לעמוד בפיתוי שירת הסירנות, גם בזכות העובדה שהאחים הצליחו ליצור סאונד מהפנט באמצעות תהודה קלה. ועוד צל"ש: פריים הנשים בנוף הנהר והיער הירוק, שמוצג דרך נקודת מבטו של פיט, הוא אחד היפים בסרט.

בסצנת הסיום הזאת, ובסרט בכלל, הרשו לעצמם האחים להשתולל עם מוטיב האש שהם כל כך אוהבים, עד כדי כך שהחליטו לחבר אותו לדמותו של הפושע צ'רלי מידווז (ג'ון גודמן בתפקידו הגדול ביותר בכל סרטי האחים). צידוק הגיוני אין, רק פנטסטי, אבל לא נהיה קטנוניים. כי צ'רלי הוא אלגוריה לשטן, מה שמודגש באש שפורצת בעקבות זעמו, בחום הלא מוסבר שחשים בנוכחותו ובאזכורים החוזרים של המילה גיהנום, בפיו. הסצנה מתחילה עם מתח וציפייה דרוכה נוכח מסדרון ארוך וריק. השוטרים ממתינים באקדחים שלופים, עד שמתייצב מולם צ'רלי. אבל מה שמתחיל כסצנת מערבון הופך למופרע הרבה יותר, עם מפגן להבות בקורלציה לזעם השטן. גודמן, שלא זעם כל כך אפילו כששיחק שנים לצד רוזאן בר, מותיר בסיום רושם מטלטל.

השטן של האחים מקבל כאן צורה אחרת, של אופנוען רד-נק מזוקן. אבל הוא ממשיך להותיר אחריו שובל של אש ואדמה חרוכה ממש כמו ב"ברטון פינק". זוהי סצנה שקופצת בעריכה צולבת בין הגיבור במישור המציאות לבין הוויית החלום שהוא משחזר כמספר. מה שקומי פה במיוחד הוא הפער הגדול בין התיאור המילולי המיתי של הגיבור את הרוכב, מול הייצוג הוויזואלי של אותה דמות כלפי הצופים. מי שמתואר כבעל כל כוחות גיהנום לפקודתו, מקבל אקסטרים קלוז אפ לקעקוע "אמא לא אהבה אותי". מי שמוזכר כאכזר לכל חסרי האונים, מוצג כיחידת חיסול של חיות השממה. הליווי של האופנוען מזוויות שונות במסעו בערבה הריקה, בין קקטוסים והרים, הוא סוג של הצדעה לשוטים הרחבים של הנוף במערבונים הקלאסיים של המלחמה באינדיאנים.

הסצנה הזאת היא הומור פיזי טהור א-לה צ'רלי צ'פלין, משהו שהאחים דווקא לא עושים הרבה. ההומור פה ניזון משתי דמויות הפוכות: הצעיר הטירון מול הזקן הפז"מניק. האחד שותק וזז כל הזמן, בעוד שהשני רק מדבר ונשאר במקום. האחד היסטרי, והשני נונשלנט גם על פי תהום. חברו לזה התנהלות גמלונית עם דלי ואש, ניירות מתעופפים והיתלות על חלון בפסגת גורד שחקים וקבלו הומאז' קולנועי לקומדיות הסרט האילם. אבל האחים כהן, אלופי העולם בפירוק ז'אנרים, לא מסתפקים בזה. הפלאשבק האנטי-קליימקסי בשיא המתח זה בדיוק הטאץ' שלהם, ממש כמו נאמנות לסיגר, לאש ולמה שביניהם.

האחים לוקחים את ההומור שלהם לכיוונים פחות שחורים וביזאריים, בסצנת החטיפה ב"פארגו", כי מדובר בפרודיה על חטיפה ולא בחטיפה של ממש. הנחטפת היא יותר מדי "אישה": סורגת, לובשת ורוד, צווחת, חסרת קואורדינציה ונכנסת ללחץ. אלא שהחוטפים שלה שלומיאלים שלא מפסיקים לטעות. גם פה דואגים האחים להוסיף תבלין משלהם למתכון מוכר, כשאת החטיפה הם מעבירים מנקודת מבטה של הדיירת ולא של הפורצים.