זה נורא אופנתי כשאמנים משתמשים במונח "אמנות טוטאלית". זה קטע כזה אמן טוטאלי הוא אוטומטית אמן טוב. "אני כמו סופי קאל", "אני כמו נאן גולדין", "מרינה אברמוביץ' היא מודל החיקוי שלי"... אבל יש כאן פרדוקס. מצד אחד, אופנתי זה משהו שאמנים נורא אוהבים לצאת נגדו, אבל מצד שני, אמנים תמיד חייבים את הצורך הבסיסי הזה להרגיש מיוחדים.
בסופו של דבר גם אמנים מתמודדים עם כל הדברים שאנשים "רגילים" מתמודדים איתם: אהבה, תשוקה, מצב כלכלי, מחייה, חדשות, פוליטיקה, הקונפליקט הישראלי-פלסטיני... כל ההבדל הוא שאמנים מוציאים את התוך תוך של הבתוכו של הקישקע, ואז אותו תוך תוך של הבתוכו של הקישקע ניצב על שתי רגליו מול ביקורות, תימחורים, בירוקרטיות, גנבות, השמצות והשתפכויות. לא פשוט.
כשמתחילים ללמוד אמנות לומדים את המילה המהודרת "סובלימציה" "החלפת תשוקות לא מקובלות מבחינה חברתית בכאלה שמקובלות" (מתוך אתר הרפואה הישראלי). במילים אחרות, כל הדברים שבדרך כלל שומרים בבטן מוציאים באמנות, ואז זה בסדר. ואז נותנים לאמן פתח לכל הדברים שלא מקובלים בחברה ואף דורשים ממנו להיות "מיוחד" כפי שהוא אוהב, כביכול, אך רק שונא שאומרים לו מה לעשות.
היום שבו התחלתי ללמוד אמנות היה היום בו עזבתי את בית הוריי. בגיל 15 ארזתי לעזוב את ערד, עיר ילדותי קטנה, שקטה ומדברית לטובת לימודים בתיכון-פנימייה למדעים ואמנויות של העמותה למצוינות בחינוך בירושלים. בבגרותי תהיתי איך בגיל כל כך צעיר הבנתי שאני חייבת לעזוב את מערכת החינוך הפורמלית כדי לפרוח. ושם, אכן נתנו לנו לפרוח כפרחי בר פראיים. בתקופה זו גם התחלתי ללמוד צילום.
צילמתי בעיקר דיוקנאות, ביניהם את עצמי ואת הדרך שבין ערד לירושלים. למעשה צילמתי בעיקר עמודי חשמל שהיוו לי קרקע יציבה בדרכים העקלקלות של גיל ההתבגרות.
מאוחר יותר, במדרשה לאמנות, המשכתי לצלם את עצמי, בתחפושות שונות, תסרוקות, סטריאוטיפים נשיים או גבריים עד שלא הפסיקו להגיד לי "סינדי שרמן", "פרידה קאלו". סינדי שרמן, סינדי שרמן, בולמיה, אובססיה, נרקיסיזם... החלטתי לנסות את דרכי בדרכים אחרות. מה שעשיתי לעצמי התחלתי לעשות לאחרים.
בשנה השלישית, בסט צילומים ראשון בתור סטודנטית מן המניין של המחלקה לצילום, קבעתי עם שני חברים לסט אקסקלוסיבי בבית האחד וצילמתי סצינת סמי התארגנות למסיבה גותית. למי שיש לו את הרצון להיות מיוחד, ההתעניינות בתת תרבויות היא אך טבעית. החברים התלבשו, התפשטו, התאפרו, התמסרו. מתוך המחקר הבנתי שלהיות מוגדר תחת כותרת וזה לא משנה אם זה "גותי", "פאנקיסט", "מטאליסט", ואפילו "חנון", "גיק" או "טרנסג'נדר" זה כולל מערכת חוקים נוקשה יותר מלא להיות כלל תחת הגדרה. מן הסתם העניין שלי בתרבויות שוליים לא נעלם, אבל ידעתי שלא שם מקומי.
שוב ביקורת לתערוכה, ניים דרופינג הפעם דיאן ארבוס מככבת.
אל תפספס
