על הרטרוספקטיבה הראשונה שלי

תערוכות רטרוספקטיביות הן לא סתם תערוכות. לא שיש דבר כזה "סתם תערוכות", אל תבינו אותי לא נכון, אלא פשוט שרטרוספקטיבות הן משהו שניגשים אליו בקצת רגישות. התערוכה הרטרוספקטיבית היא בדרך כלל משהו שמהווה נקודת ציון די רצינית בחייו של אמן. היא בדרך כלל מגיעה כשהוא כבר בשלב בשל עד מתקדם עד כדי דועך של הקריירה שלו, לאחר שנים שבהן הרכיב משהו, איחה חתיכה לחתיכה, הכין קורפוס עבודות מרשים ויצר לעצמו שם שיש לו משמעות כלשהי בעולם. הרטרוספקטיבה, במילים קצרות יותר, מגיעה כשאפשר, וכשרצוי, להתחיל בסיכומים. כשניתן להביט אל מעבר לכתפו של אדם יוצר, ולגלות שם מאחוריו מפעל חיים שלם.

לא זה המקרה של הדס רשף. רשף, בת 27 בסך הכל, היא מישהי שחובת ההוכחה מונחת עדיין לפתחה. היא אמנם לקחה חלק בלא מעט אירועי אמנות עד כה, עוד מימיה כסטודנטית במדרשה לאמנות בבית ברל ובעיקר מאז שסיימה ללמוד שם ב-2007, בין אם כיוזמת, מפיקה, יוצרת ו/או כאוצרת. ובכל זאת, רשף טרם הציגה תערוכת יחיד אחת בגלריה או במוזיאון. הדבר הכי קרוב לזה היו שלוש תערוכות היחיד שהעלתה סימולטנית בדירתה הקודמת ברחוב אבן גבירול בתל אביב, או התערוכה הקבוצתית שמתקיימת בימים אלו ממש בחדר הפרויקטים של גלריה זומר ("20+ וקם דור שלא ידע את רפי לביא" - תערוכה שבה רשף משמשת כאוצרת וכיוצרת, הבאה בחשבון לצד חמישה מחבריה לספסל הלימודים עם המנהל המיתולוגי המנוח של המדרשה).

אז למה, למרות הכול, לתת לרשף להציג את התערוכה הרטרוספקטיבית הראשונה שלה כבר עכשיו וכאן, בגלריה 1024? גם, לא אשקר, בגלל אגו וגחמנות. בשביל להיות חתומים על תקדים, כלומר על התערוכה הרטרוספקטיבית המוקדמת ביותר שנראתה בישראל, ואולי אפילו בכלל. שנית, בסדר חשיבות עולה, משום שזאת רוח התקופה. רוח קוצר הרוח. אם, למשל, אמן כמו מנשה קדישמן היה צריך ליצור מרעה של כמה מיליוני כבשים בשביל להגיע אל רטרוספקטיבה משלו, כיום, במציאות של מדיה ומיידיות ושל ריקבון שקודם לבוסר ושל גלריות מקוונות- לרשף אין שום סיבה לחכות. התבססות ממושכת, התקדמות איטית, בנייה מייגעת - תגידו את כל זה לקבלן הבניין מאשקלון. כל אלה הן נחלת עבר ושוות התייחסות רטרוספקטיבית בפני עצמה. מה שכן, אם כבר גיבורי תרבות אינסטנט, אז לפחות מישהי כמו הדס רשף, ולא עוד אודים מוצלים ושאר שאריות פליטה של הריאליטי.

מה שמוביל לסיבה השלישית, ולחשובה מכולן, והיא כמובן החומרים שלפניכם: לא פחות מ-180 תצלומים, המרכיבים פרויקט שהחל להתרקם עוד במהלך לימודיה של רשף במדרשה. זוהי הפעם הראשונה שבה הוא מוצג בהיקפיו המלאים, ב-5 סדרות המחולקות על פי שנים. הפרויקט מתהלך סהרורי על התפר שבין המבוים לתיעודי, ומגולל את הדרך של רשף וחבריה מבית ברל ועד לדירות המקומטות של תל אביב. עם כל הטוב שבטראש וקורט פואטיקה, אוטיזם וארטיזם, דרך התפשטות, השתטות והתקשטות מול העדשה של רשף, זהו פרויקט אשר חושף את הכיסופים למקלט; את החיפוש אחרי קול אישי, אותנטי, תחת שפע ההשפעות של עולם האמנות; את החתירה לעושר בלב הדלות. אם תרצו, זוהי אמנות הניסיון לעשות אמנות. ליצור לה מרחב. או לחיות אותה. זאת האפשרות של אותו שניצל עוף קר ותעשייתי שמופיע באחד מהתצלומים בתערוכה, להינצל ולהיות לרגע דינזאור צהוב של ממש. האפשרות לישועה של הצלחת הכעורה שעליה הוא מונח, להפוך לרגע לכר פראי של חלומות, גם אם מרוחים בחומוס.

הדס רשף, ילידת ערד בת 27, החלה להפיק ולאצור אירועי אמנות עוד במהלך לימודיה במדרשה לאמנות בבית ברל. ביניהם, ניתן לציין הקרנה הפגנתית שהתקיימה ערב אירוע 'אוהבים אמנות' התל אביבי ב-2007, בתגובה לצנזור העבודה 'טנק תפילין' שאותה יצרה במשותף עם ארתור יעקובוב ומיכל יפה, חבריה למחזור, ואת ערב המדיה דיגיטלית MESSMEDIA.

בשנתיים שחלפו מאז סיימה את לימודיה, הציגה רשף שלוש תערוכות יחיד שהתקיימו סימולטנית בדירתה בתל אביב, והשתתפה בתערוכות קבוצתיות (“Rock Art” במשכנות שאננים בירושלים, פסטיבל "איפה בחיפה", "מובי מארח" במוזיאון בת ים, ועוד). מ-2008 מתפרסם באתר "מארב" טורה השבועי 'לא רק יין זול' המתריע על אירועי השבוע בסצנת האמנות, ולאחרונה גם מונתה לערוך את אתר המדרשה.