"החיים זה לא הכל" היא תופעה לא מובנת. כבר ברגע עלייתה, ב-2001, היא נראתה ארכאית ולא רלוונטית, וקשה לומר שבתשע שנותיה ושמונה עונותיה היא התעדכנה או התאימה את עצמה לסטנדרטים של הטלוויזיה המודרנית. הקצב שלה מאוד איטי, התפאורה שלה מאוד סטטית, הדמויות די שמרניות, ההתפתחויות העלילתיות די צפויות, והצחוקים המוקלטים ברקע בסיום כל בדיחה או גג - תופעה שחשבנו שכבר חלפה מן העולם - עדיין מהדהדים להם וזורקים אותנו לימי ארצ'י בנקר, וכל זאת בניגוד לקומדיות מודרניות ("תרגיע", פילדלפיה זורחת", "רוק 30" ואפילו "שוטטות" המקומית), שיוצאות מנקודת הנחה שהקהל כבר יודע לבד מתי הוא אמור לצחוק. אז איך קרה שהתוכנית מצליחה לרוץ כל כך הרבה שנים בפריים טיים של ערוץ 2, עם אחוזי צפייה מפתיעים ומרשימים, וזאת מבלי שנכיר ולו אדם אחד שבאמת צופה בה?
כשמנסים לפענח את סוד ההצלחה של "החיים זה לא הכל", חייבים להתייחס ל"להציל את איש המערות", הופעת היחיד של אבי קושניר, שרצה לאורך שנים, רשמה מאות הופעות והיוותה הצלחה מסחרית אדירה. ואכן, זה באמת היה מופע די משעשע, במובן הכי בסיסי של המילה. צפיתי בו בהנאה ומצאתי את עצמי לא פעם מגחך בקול ומהנהן בראש בהסכמה על הדברים. ועדיין - לא זה המופע שהייתי מצפה שישבור שיאי צפייה.
קשה לומר על קושניר שהוא מתוחכם במיוחד, נדמה שההומור שלו הולם יותר דורות קודמים, וגם התכנים במופע שלו היו די בסיסיים ופשוטים, כמעט נדושים, בלי ניסיון לייצר אמירה חדשנית או להציג את הדברים מזווית אחרת, בדיוק כמו בתוכנית שבכיכובו. אז היכן מסתתרים כל אותם אנשים שעבורם קושניר עדיין נחשב לאוטוריטה תרבותית? האם גם הם חבויים במערות, צופים בערוץ 2?
עם הצלחה קשה להתווכח. קושניר כנראה יודע היטב מה עם ישראל אוהב, ופה טמון סוד ההצלחה גם שלו ושל יצירותיו: הפשטות והדיוק. כי גם אם היומרות של קושניר הן מעט עממיות, נדמה שהן פונות ל"עם ישראל" במובן הטוב של המילה. זו ישראל הפשוטה, הישנה והשמרנית, שנהנית משחקנים כמו ענת וקסמן ושלמה וישינסקי, שמקבלת בהפתעה הופעות אורח של טוביה צפיר ורבקה מיכאלי, שמסתפקת באלמנטים הקלאסיים של סיטקום - הסיטואציה המבולבלת, אי ההבנה והפער בידיעה. מתברר שלאנשי המערות זה מספיק.
גם אם הצפייה ב"החיים זה לא הכל" נעשית ברובה בפנים חתומות, כשרק מדי פעם הצופה מוצא את עצמו מגחך קלות, התוכנית עדיין מהנה, ודמותו של קושניר עדיין מצליחה לכבוש. הוא כמעט לוזר, אך מקבל את זה בהבנה ובהשלמה, וכידוע, אדם השלם עם חולשותיו נתפס כאדם חזק. גם האומללות של שאר גיבורי הסדרה מוצגת בעדינות יחסית, ולכן גוררת אמפתיה ונתפסת כחיננית. אין בסדרה ניסיון לייפות את המציאות, ואיכשהו היא מצליחה לגעת בכל המקומות הנכונים, בידיעה שההתעסקות באלמנטים קלאסיים כמו משפחה, זוגיות, יחסים והורות הם על זמניים. המתח בין הגבר לאישה ימשיך לעד להיות בלתי נסבל, היחסים תמיד יתאפיינו במשיכה וסלידה בו זמנית, וגם אם כל אלו מוצגים ברמה די בסיסית ושטחית, מתברר שרבים מוצאים נחמה בצפייה בגדי נוימן וסביבתו, ובהכרה שהם לא לבד.