קובי פרץ עולה על הבמה בהיכל נוקיה ורבבת הצופים נכנסת לטירוף. קובי פרץ מברך על המים והקהל שואג אמן כאילו מדובר בכנס התעוררות של ש"ס ולא בהופעת פופ. קובי פרץ מודה ל"קהל הנפלא" וזה מחזיר לו בשירים מהטריבונה. אמש צעד פרץ במקום שבו אף אמן ישראלי לא צעד לפניו (בהנחה שהרבנית קוק לא נחשבת) והצליח למלא את היכל נוקיה ברבבת צופים. פרץ גזר את הרשתות ביד אליהו והשלים בכך את הפיכתו לכוכב הפופ מספר אחת היום בישראל, ותודה לאמא, לקדוש ברוך הוא ולגלגלצ שהביאוני עד הלום.
דרך ארוכה עבר פרץ מאז ימיו במועדונים המעושנים של רחוב המסגר ועד היום. אז, כחלק מחבורה של זמרים צעירים שכללה פיגורות כמו מושיק עפיה, ליאור נרקיס ותמיר גל הכול היה שונה לחלוטין. פרץ נתן בראש בלחנים טורקיים כבדים. המקצבים כוונו לרגליים אבל המילים שוגרו ישר לנשמות הפצועות. עם שירים כמו "אל תלכי ותבגדי" ו"עד מתי ישלוט העצב" הפך פרץ הצעיר למוביל הז'אנר שהתקשורת אהבה לכנות "הבכיינים". אז, על מנת להתעדכן בלוח ההופעות של "הבכיינים" היית צריך לדפדף לעמוד האחרון של מוסף התרבות והבידור, לכפולת הפרסומות שהוקדשה לז'אנר. אפילו הופעות הסטנדאפ במתנ"סים המקומיים זכו ליותר אינצ'ים בעיתון.
אמביציה שחורדינית
היום כבר לא צריכים לחפש את פרץ במיקרוסקופ בעיתון, פרץ הוא העיתון, או יותר נכון הסחורה החמה שמוכרת עיתונים, והספיק מאז לככב על השערים של כל הגדולים ( על השער של שבעה לילות הוא אפילו הצטלם בשנה שעברה מחופש למדונה). כדי למצוא את פרץ לא צריך גם לשלוח משלחת חיפוש לרחוב המסגר. פרץ גם כבר מזמן לא צריך את "אהבה מחודשת" או את "ריח מנטה". יש לו היכל משלו עם מתחם וי איי פי מגודר בעשרות מאבטחים. יש לו פירוטכניקה ומסכי ענק וכוסיות שחורדיניות שנצמדות אליו. לא כדי להדביק לו שטר של מאה על המצח, אלא כי ככה הכוריאוגרף אמר.
את ההופעה אמש פתח פרץ בבקרת נזקים. "איך אני שמח להופיע כאן, ממש ליד השכונה שבה גדלתי - כפר שלם" אמר לקהל, קורץ לפרשת "השלוכים או שלופים" שהסעירה את המדינה, יותר מרומז כי למרות הניסיון להציגו כמשתכנז, הוא תמיד יהיה "קובי מכפר שלם". הקהל מחזיר במחיאות כפיים סוערות. בכלל, כל מי שניסיתי אמש לעלות בפניו את סוגיית "השלופים או שלוכים", טען בתוקף כי פרץ אמר "שלופים". כשהתעקשתי שאני, ובערך כל האנשים שאני מכיר, לא שמעו מעולם על המילה "שלופים", זכיתי למבטים קרים, על גבול העוינים. יש כנראה בקבוקים שעדיף להשאיר סגורים.
איך הפך פרץ לאימפריה שמפוצצת את יד אליהו באמצע שבוע למרות מחירי כרטיסים מופקעים? הרבה בזכות שרית בירן, היח"צנית שלו, ומי שלקחה אותו כפרויקט חייה. בירן דאגה לטיפוח החבילה, לאסתטיקה של הפואטיקה. היא אחראית לדיאטה, לתספורת, לתדמית, לבגדים הנוצצים ולמה לא. היא דחפה את פרץ לכל מדור רכילות אפשרי ועושה שימוש בגימיקים בלי סוף. התזמון של פרויקט פרץ היה מושלם: הבלבול שאחז בגלגלצ עקב המתקפות החוזרות ונשנות שטענו שהם מקפחים אמנים מזרחיים ושיר אחד ששינה את כללי המשחק- "בלבלי אותו", שחדר לפלייליסט והפך את פרץ לכוכב.
ניצחון למחנה פרץ
מאז ההצלחה של "בלבלי אותו" עסוק פרץ בעיקר לשחזר את הנוסחה המנצחת. "משוגע עליך", "אוהב אותך", "חולה עליך". זה מה שעובד, זה מה שמעיף את הקהל. גם הנוסחה של ההופעה דופקת כמו שעון רולקס מזויף: בלדות שקטות- הקהל יושב. להיטים קופצניים - הקהל רוקד. בלדות פופולאריות- הקהל עומד ומתחבק עם האובייקט שלצידו. נשמע לכם מוכר? לא טעיתם, קוראים לזה חתונה ישראלית.
אם יש רק שם אחד שיותר חם היום מפרץ זה אלירז מהאח הגדול. יש הרבה מהמשותף בין שניהם. נדמה שהשירים של פרץ מצליחים להוציא מהקהל של פרץ פרץ חינני של רגישות שטבוע אצל הישראלי הממוצע בדי.אן.איי אבל משום מה לא יוצא לבקר לעיתים קרובות. השירים הדביקים מוציאים מסיבה מסוימת את האלירז שבנו, את הערס הרגיש. ראיתי אתמול יעדים מודיעיניים של המשטרה עומדים על הכסא ושרים עם עיניים דומעות "אנא אלי שמור על אמא שלי". ראיתי חבורות חבורות של אנשים מחובקים, הסתחבקתי עם גברים קשוחים שבנסיבות אחרות לא היו ככל הנראה יורקים לכיוון שלי. היתה באולם רוח אופטימית, תחושה קולקטיבית שכולנו במחנה אחד, במחנה הטוב, במחנה של במחנה של קובי פרץ. תחושה מבלבלת.
.