דילה להזכיר

מעצבן כמה שזה נכון, אבל מוות – במיוחד בהקשרים אמנותיים – צובע את המורשת של המנוח בצבעים שבחיים לא הבחנו בהם בעודו בחיים. ג'יי דילה, ג'יי די, ג'יימס יאנסי. כבר ארבע שנים. בילאל, עוד אחד מהזמרים שחייבים לדילה את החיים שלהם הגדיר אותו כ"דיוק אלינגטון של ההיפ הופ". ממש כמו הדוכס, אחד מהמוסיקאים הגדולים של המאה הקודמת, דילה הביא פאסון ומלודיה להיפ הופ, וכמו גאון אחר, צ'ארלי מינגוס, לא בחל בשבירה שמאלה לכיוונים קצת פחות מובנים, שהוכרו בסופו של דבר כמהפכניים והפכו לקלאסיקה.

בעשור האחרון לחייו דילה הבין משהו ככל שעשה יותר מוסיקה. הוא הבין שהסוד הוא בפחות. אחד מהסיפורים היותר טובים של ריימונד קארבר נפתח במשפט "איש בלי ידיים בא לדלת למכור לי תצלום של הבית שלי". משפט שמקפל בתוכו סיפור שלם שהסתיים עוד לפני שהתחלנו לקרוא את הסיפור שנפתח איתו. מעט זה הרבה. קארבר, או לפחות העורך שקיצץ והידק את סיפוריו, היה אלוף בזה.

דילה, מצדו, סיפר את האמריקנה שלו. סיפר בהיפ הופ, בביט. איש בודד שעושה מוסיקה בעיקר בשביל אחרים אבל כולה מגיעה ממנו. דילה היה סוג של קארבר של ההיפ הופ. הקלאסה שלו היתה בקטנה, בפערים האלו שאתה צריך להשלים בעצמך כשאתה קורא סיפורים של קארבר, כשאתה שומע ביטים של דילה. כל פעם הם נקראים/נשמעים אחרת כי אתה אחרת.

הרבה אנשים עשו להיטים טובים מדילה, אבל הוא הצליח לעשות שירים שנוגעים, בז'אנר שנסמך על יריית מילים על גבי ביט מונוטוני. דילה היה הפיתול, הקיווצ'וץ' והמשיכה אחורה בחיוך של ההיפ הופ. ההספק שלו היה בלתי נתפס. הוא לא הפסיק לעבוד לשניה ממש עד הסוף. היה קשה לבחור עשרה שירים מתוך כמות בלתי נתפסת של מוסיקה – ועוד כזו טובה, לעזאזל! – אז בחרתי 11. הרשימה שלפניכם היא סובייקטיבית. היא רשימה של מעריץ, מאזין ודיג'יי. אלו 11 השירים של דילה שאני אוהב במיוחד, ובגלל שזה דילה לכל אחד מוצמד עוד אחד. יש עוד הרבה. הרבה מאד. אתם מוזמנים לצרף את שלכם.

השיר הזה הוא היפ הופ. לפחות כל מה שיפה בו. הוא כזה היפ הופ שלא מפסיקים לצטט ממנו גם היום, 15 שנה אחרי שיצא כסינגל. לא בכדי החיבור של דילה בן ה-19 מדטרויט עם פארסייד של לוס אנג'לס הניב כאלו קלאסיקות ואלבום אחד מושלם, "Labcabincalifornia". פארסייד פתחו לדילה את הראש ביכולות שלהם ומשכו אותו לכיוונים מלודיים שעתידים היו להתפתח אצלו בהמשך המפואר שעוד ניצב לפניו. אימאני, פאט ליפ, בוטי בראון וסלימקידי3 ידעו גם להביא בפלואו גם לשיר, ואת שניהם הם עשו עם הרבה נשמה. מושלם. אין מילה אחרת. רוצו לשמוע.

אולי שיר הבלוז הכי טוב בהיפ הופ. דילה הניח כאן את התופים שיהיו מזוהים עימו שנים אחר כך והבאס. הוא אולי היחידי שיכול לרגש עם ליין של באס. הסגירה של הקלידים הרוטטים האלו, שתמיד נשמרו באופק שלו, הביאו לטרייב את אחד מהביטים הטובים כדי להפוך את השיר הזה יחד עם פיית אוונס בפזמון למה שהוא. הסטייל הזה, שנוצר בחיבור בין קיו טיפ לדילה, יימשך גם באלבומם האחרון של טרייב, "The Love Movement" ובקריירת הסולו של טיפ. למצוא את הדרך. ככה זה.

דילה ידע לסובב דגימות. והוא עשה את זה במהירות. החיפוף הוא רק לכאורה. הוא פשוט שמע תקליטים אחרת מרוב האנשים. כמו את זה של אחמד ג'מאל, פסנתרן אצילי ומיוסר שקיבל פה טיפול מלכותי מדילה הצעיר, בן 22, והביא לדה לה סול את אחד השירים הכי מזוהים עמם. ברמיקס אפשר לשמוע את מוס דף הילדון בהופעה ראשונה בתקליט.

הבייבי של דילה. חברים מילדות. בלוק אחד בדטרויט. הרבה עשן. הרבה חלומות שלא יתגשמו וחבר אחד שחוזר הביתה להגשים אותם. רק עם סלאם וילג', הרכב הילדות של דילה אפשר להרכיב עשירייה מנצחת. בסוף בחרתי את שני אלו. טיסת סול מהחלל החיצון עם הסאונד הזה שהפוג'יז העתיקו ב-"Ready or Not" אבל הוא של דילה. רק שלו.

מי שלא מכיר, "Like Water for Chocolate", אחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים בכל הזמנים. זה רק שיר אחד מעולה ממנו. יש עוד הרבה בפנים. כולם עברו תחת ידיו של דילה. אנשים כמו קווסטלאב מ"הרוטס" ודיאנג'לו עברו באלבום הזה את הטובים שבשיעורי המוסיקה. קומון צריך להיכנס לדברי הימים של הסול עם האלבום הזה. השיר שנבחר גם מראה כי לבובי קאלדוול, זמר חיוור ונשכח, יש נשמה שאותה דווקא נזכור. כי זה לא עניין של צבע, זה מה שעושים עם הדגימה וכמובן איפה חותכים. יצירה. נסיעה בזמן עם מוסיקה. דילה הצליח, זה קורה, תודה לאל.

היפ הופ זה עסק מלוכלך. יש את אלו שעושים את העבודה ויש את אלו שמדברים עליה כשהם אוחזים נרגשים בפרס על פודיום. זה ביט של דילה, כל מי שאוזניו בראשו שומע את זה. ספק אם ג'ימי ג'אם וטרי לואיס שמעו את ג'וני מיטשל, אבל מה לעשות, הרבה יותר אנשים שמעו עליהם מאשר על האיש הצנום והחרוץ מדטרויט שהיה קבור במרתף שלו בין ערמות של תקליטים. דילה הוציא את התשובה בשפה שהוא מכיר - רמיקס בשם Jay Dee Revenge. נקמה היא מנה שעדיף להגישה קרה? לא במקרה של דילה. אצלו זה תמיד חם. גם כשהאגם קפוא. ובכלל, איפה ג'ימי ג'אם וטרי לואיס ואיפה הוא. הוא המשיך לחקור את העתיד של הסול עם אריקה באדו, בעוד אחד מהשירים האלו שמפרקים אותך ואתה רוצה עוד.

לא יודע מה תפס אותי בקטע הזה. דילה הוא הרבה יותר מוסיקאי מאשר ראפר, אבל יש חינניות באיך שהוא מפיל את המילים הסמי-גאגנסטא האלו, שניה באיחור כמו התופים שלו, על ביט מהונדס ומלוטש כיהלום. וואג'יד וסאדיק הם תלמידיו המסורים וממשיכי דרכו של דילה. השיר הזה הוא מין פרוזדור ארוך לתוך הגטו של דטרויט מכוסה בגרפיטי מכל השנים, ודילה, רזה מתמיד, הולך ונד בראשו יחד עם הביט, מהדק את אחיזתו בשקית התקליטים, חושב על הבא.

עוף מוזר ומקסים בקורפוס היצירה הנוגה והמאתגר של דילה – השיר המפגר. לא ברור מה קפץ על דילה כשהחליט, באיחור אופנתי, להפוך לחבר ב- N.W.A. האיש שבדרך כלל לא יצא מהבית שם על פניו בנדנה אדומה ומדבר על פאק דיס ופאק דט ובעיקר מה הוא היה עושה לאנשים בכחול. כנראה נפל על חרא חומר או אולי דווקא החרימו לו אחלה חומר – זה עדיין מפגר. ומקסים. אבל עדיין התופים זה הוא, החליל בטח הוא, אפילו הקול. משהו בקול הקטן של דילה כשהוא על מיקרופון מגיע לבפנים גם כשהוא מדבר שטויות. השטויות האלו דווקא יושבות כמו מסכה לפנים על גוסטפייס, אחד שיודע על מה הוא מדבר בנושאים של חוק וסדר, וכשנופלת לידו פנינת סול כמו זו שדילה הפיק לו, גוסט כבר יעשה ממנה שרשרת.

הסטייל החדש. דילה בחר להציג אותו באלבום הראשון שלו כמפיק אשר יצא בלייבל האנגלי, BBE. סנאפ מיוסיק הוא קרא לזה (או שהיו אלה אולי המבקרים, אבל מה זה משנה). תופים רפטטיביים, שבטיים, סאונדים מרוחקים והבאס הזה שמכסה על יללות גיטרה מעוננת – סרט נע של מפעל לביטים ששומר על נשמת הדיזל של עיר הולדתו. "Welcome to Detroit" הוא קרא לתקליט הזה. השיר הזה הוא הפסקה. השיר השני הוא מה שקורה כשקורה משהו בהפסקה. שמים לב. ואז חוזרים הביתה עצובים עוד יותר. עוד יום עבודה. לא נורא, מחר יהיה עוד אחד.

עוד אחד משיתופי הפעולה האלו שדוחפים את כל העניין הזה קדימה. דילה מביא את ההנגדה בין תופי הביג ביט האלו, פריכים כמו נאצ'וס טריים, לבין דיגדוגי הגיטרה האלו. ההושבה של שניהם מתאפשרת בזכות הקול הזה של קיו טיפ, שמדבר בדיוק על רגעים כאלו – כשאתה נוסע במכונית עם המוסיקה הנכונה, כזאת בשביל הראש. כי כשנוהגים אפשר לרקוד רק עם הראש. מוסיקת כביש. דילה היה אלוף למרחקים ארוכים איתה. האורח בקליפ זכה לקבל אף הוא הרבה מאד ביטים, ואין יותר מנוגדים מאשר האיש והתזזית באסטה ריימס והסטלה המאד עמוקה שדילה היה. הו הא.

עם הגב לקיר ועיניים מכוסות – זה השיר. חייב להיות. השיר הזה הוא דילה. בוב דילה. זו המורשת שלו. המנוע הזה שבער בו עד שאיכל את עצמו בגלל המחלה האיומה הזאת. יש בו את הגרוב, את העשן, את הסטלה, העצב, התקווה, הערסול של החלומות שניה לפני שמתעוררים. יש בו תשובות להרבה מאוד שאלות שרק מוסיקה יכולה ליישב כשכבר אין מה להגיד יותר. כל שכן לעשות. בסוף זה שיר. שיר אחד. שלמות. הבחירה השנייה היא הבי סייד של השיר הזה. איך אמר את זה אריק איינשטיין – אותם פנים רק לא אותו הפרצוף.