כמו להרבה לפניו, הנה זה קרה גם לגיל סקוט הרון. הסנדק של ההיפ הופ, המפתח הגדול של המילה המדוברת של מוזיקה, חוזר אחרי 16 שנות שתיקה, הסתבכות עם החוק, ישיבה בכלא והרבה מאד מחשבות בודדות על החיים; חוזר עם אלבום חדש, כי אחרי הכול עוד נותרו אנשים שפשוט חייבים לשמוע את מה שיש לו להגיד.
לאורך הקריירה המסועפת, המפוארת והעצובה של הרון, הוא חקר בהשראת וולט וויטמן, המשורר האמריקני המובהק את האמריקנה של המאה בה נולד, המאה ה-20, המאה בה הפכה אמריקה, לא רק בעיני אזרחיה, למדינה הגדולה ביותר בעולם. הרון, כאדם שחור שסבל במשך חייו המוקדמים מצורות שונות של גזענות, תר את הארץ נולד בשיקגו, גדל עם סבתו בטנסי, לאחר מותה עבר לברונקס ומשם ללימודים בפנסילבניה והסתכל בסקרנות ובסבלנות של חתול רחוב האורב לטרפו ורשם. כל הזמן רשם.
את ספר השירה הראשון שלו הוא כתב בגיל 13. כמה שנים אחר כך הוא סיים ספר ראשון, ורק אז, לאחר שהרגיש בבית עם מילות הכעס, הזוהמה והתוכחה שלו, הוא החל לעגלן ולהושיבן על מוזיקה. ככה הגיעו לעולם, בתחילת שנות השבעים, תקליטי מפתח כמו "A New Black Poet: Small Talk at 125th and Lenox", ו-"Pieces of a Man" שני אלבומים שההיפ הופ חייב להם את חייו.
הרון דיבר באותה מידה של תוכחה כמו מלקולם אקס אבל עם החמלה של מרטין לותר קינג שני גיבורי חייו. הוא תיאר בפרטי פרטים את מה שהחברה האמריקאית לא הראתה בטלוויזיה לאזרחיה. הוא זעם של הגטאות, הגזענות, המוסר הכפול, התיעוש הכושל והניצול הפושה בכל חלקה שפעם היתה ירוקה ומלאת תקווה. הרון הוכיח, עם הרבה כאב נבואי בקול הבריטון שלו, את אמריקה על ההיאחזות שלה בעבר ועל התרפקותה עליו תוך כדי רמיסת ההווה והכל למען עתיד טוב יותר.
מאז, הוא המשיך לנגח מטרות לבנות וחמדניות (האחרונה שבהן היתה הנשיא רונלד רייגן) עד שבעשור ההוא, שנות השמונים, הוא נותר ללא חוזה הקלטות. הרון המשיך להופיע בפרופיל נמוך ואז הגיעו הניינטיז וההיפ הופ והפכו אותו לגיבור אמריקאי. הכבוד הזה ניתן לו בזכות דורות רבים של אנשים שנחשפו אליו לא ישירות אלא דרך הדגימות משיריו והציטוטים הרבים ממילותיו שנשמעו בהרבה שירים מהצד היותר טוב של ההיפ הופ. אם ג'יימס בראון היה הסנדק של הביט, הרון היה של המילה.
ואז, כמו להרבה לפניו זה קרה גם לגיל סקוט הרון. לאחר שבמהלך רוב הקריירה שלו הוא חפר, שיסע וביתר את קרביה המדממים של החברה האמריקאית, הפעם, באלבומו החדש, הוא החליט להפנות את חודה של העט, כלפי עצמו. אולי זה מסביר את הכותרת הסמי-אירונית של האלבום "I'm New Here" אלבום שכל מי שמעוניין עדיין לשמוע מה יש לאנשים חכמים להגיד על החיים חייב להאזין לו.
הרון מגיע לאלבום הזה לאחר תקופה די מחורבנת. אדם בעשור השביעי לחייו שנלחם בכוחות הולכים ומדלדלים באותם שדים שהיו בו מאז ומעולם: השנה בה ישב בכלא, השתייה, הסמים והמילים שמלוות את הבדידות שמגיעה בסוף עוד לילה. האלבום הזה הוא כנראה האלבום הכי אישי של הרון מעולם. וללא ספק הכי שונה שלו.
זהו אלבום שיצא בלייבל האנגלי XL ואשר חלקים ממנו הם ביטים אלקטרונים מהצד היותר מעונן ואפל של האמייבנט, כיאה לאיש הברק והרעם הזקן שחתום עליו. הפעם, כאמור, הרון מדבר על הכישלונות האישיים שלו, והוא עושה זאת באותה מידה של כנות ותוכחה ועם אותו קורטוב של חמלה שבהן נקט מאז ומתמיד. על הלקחים שעבר והחזרה על אותן שגיאות, הנחמה שבחמלה שאהובה יכולה להעניק לאחד כמוהו ועל ההרס העצמי שיגרום לו לשבת באמצע הלילה, שורה של בקבוקי בירה ריקים סביבו, והוא אינו מצליח לכתוב לה מכתב.
כמו בשיר המצמרר "Where Did The Night Go": אהבה/התנצלות/בובה אני מבטיח להשתנות. יש עוד הרבה רגעים אישיים שמספרים על הכאב הגדול בחייו של המשורר שהסביר לכל כך הרבה אנשים למה כואב להם. וכל הרגעים האלה לקוחים מחייו רבי התהפוכות, חלקם מדוברים וחלקם מושרים.
לאורך האלבום, הרון מרפרף בקצרה ומתעכב על רגעים-דמויות משמעותיים בחייו. וכמו החיים, גם הם לא אחידים. האלבום נפתח ומסתיים עם דגימה מהשיר המעולה של קנייה ווסט "Flashing Light" ומוקדש לסבתו של הרון, הדמות החשובה בחייו כפי שהוא אומר. משם, מהילדות העצובה שלו בטנסי, הוא לוקח אותנו יד ביד לעבר השקיעה הבלתי נמנעת. הסמוראי של המילה שיודע כי ההזדמנות הזו עלולה להיות האחרונה, עיניו מתכסות באלם התוגה והקול, מה לעשות, נשבר מדי פעם כמו ב-"I'll Take Care Of You".
הרון משוחח עם השטן לעיתים תכופות מסתבר, הבלוז הרי תמיד היה בו והאינטר-טקסטואליות הזו נטענת כאן מחדש בעוצמות גבוהות כשהסנדק של ההיפ הופ מחדש את רוברט ג'ונסון, הסנדק של הבלוז, בסינגל הראשון "Me & The Devil". קטע נוסף שנצרב מיד בזיכרון הרגשי הוא "New York You Killing Me" בו הרון מצליח להחיות את הבלוז שנדחק החוצה מהעיר שהמציאה את הג'אז ואת ההיפ הופ ושעתה התמכרה לחדוות השופינג שפשתה בה.
אלבום כזה הוא משימה לא קלה. אפילו שאורכו לא עולה על 40 דקות, הרון תמיד היה משהו שצורכים בכמויות מדודות. בשמיעות מהירות עלולים להחמיץ את רבדי הניואנסים שיש בקולו החרוך והמנוסה של הרון ובמילים שלו שהן רק לכאורה פשוטות.
הבחירה שלו להוציא את האלבום הכי אישי שלו בסביבת עבודה חדשה ביחס לקורפוס היצירה המרשים שלו היתה נכונה. ר'יצארד ראסל, הבעלים של XL והמפיק של האלבום הזה, הגיע אליו עם הרבה כבוד כמו כל מי שמתעסק עם הרון אבל גם עם התובנה שהאיש הזה אינו יודע הכל, שהוא רוצה לשמוע דברים חדשים. כך, הסקרנות הטבעית של הרון חזרה לחייו והפעם היא לוקחת אותו למסע אל תוך עצמו או כמו שהוא עצמו אומר באחד משירי האלבום: "גם כשאתה הולך ממש רחוק, אתה עדיין יכול להסתובב חזרה". והרון חוזר הביתה באלבום הזה. עכשיו תורכם.