הנרגנים

תקציר הפרקים הקודמים: בלר קמו בלונדון ב-89', הוציאו שבעה אלבומים – שלושה טובים, שניים מעולים ושניים סבירים, לא בסדר הזה כמובן - כבשו את לב הקהל והמבקרים, דאגו להחזיר את הפוקוס של עולם המוזיקה לאנגליה, והתפרקו ב-2003.

בקיץ האחרון הם התאחדו לסיבוב הופעות קצר, ששיאו התרחש בפסטיבל גלסטונברי ובשתי הופעות ענק בהייד פארק בלונדון בתחילת יולי שעבר. בתחילת השנה הגיע לבתי הקולנוע באנגליה ובעוד כמה מדינות סרט תיעודי עליהם, שמספר את סיפורם מהפרספקטיבה של האיחוד. עתה הוא יוצא גם בדי.וי.די (במארז כפול, עם הופעת האיחוד בדיסק השני). קוראים לו “No Distance Left to Run”, כמו לשיר הפרידה העצוב שכתב דיימון אלברן לחברתו לשעבר ג'סטין פרישמן לפני עשור. הפעם הכותרת אינה מתייחסת לסופה של מערכת יחסים אלא לסופה של להקה – שלמרות שזה עתה התאחדה בלר למספר הופעות, אין לה כוונה להתאחד באמת ולהמשיך לתפקד כלהקה.

הסרט מספר את סיפורה של בלר מההתחלה – מהרגע בו ניגש דיימון אלברן לגרהם קוקסון במסדרון בית הספר בקולצ'סטר, בגיל 12, ואמר לו "הנעליים שלי טובות משלך" – ועד היום. הצילומים הישנים (שהיו תענוג צרוף וחבל שלא היה מהם יותר) ערוכים לצד ראיונות עם חברי הלהקה היום. נראה שחוץ מאלכס ג'יימס, הבסיסט, שנהנה בזמנו להיות פופ-סטאר ולעשות קוק עם סלבס במועדוני חברים אקסקלוסיביים בווסט-אנד, כולם די סבלו.

זה מוזר. יחסית לסרט תיעודי על להקה מעולה, חשובה ומצליחה, שחבריה המרכזיים מימשו את עצמם בקריירות המוזיקליות שלהם מאז הפירוק, שאף אחד מחבריה לא מת ושגם זכתה להופעות איחוד מפוארות, לא ברור למה הנימה שלו כל כך מלנכולית. בלר לא התאחדו כדי להציל את אחד החברים מפשיטת רגל או כי הפרויקטים המוסיקליים שלהם אחרי בלר נכשלו. הם חזרו בשביל הכיף, בשביל הנוסטלגיה, בשביל אהבת הקהל ובשביל החברות. הם חזרו לאיחוד הזה בצורה הכי מכובדת שניתן לחזור לאיחוד, ולמרות שחברי הלהקה לגמרי מודעים לזה, הם עדיין לא נראים מי יודע מה שמחים או גאים. אילו אואזיס היו גיבורי הסרט הזה, הנימה הייתה אחרת לגמרי.

למרות האושר הגדול שהם הביאו למעריציהם והמוזיקה בה הם העשירו את הפופ הבריטי, בלר יצאו מכל הסיפור חבולים, חבוטים ומתוסכלים. ועל אף שבשנים שעברו מאז הם ללא ספק התאוששו –הפסיקו לשתות, המשיכו לפרויקטים מוסיקליים חדשים ובסופו של דבר אפילו דיימון אלברן והגיטריסט גרהם קוקסון השלימו – הם עדיין נראים בפוסט טראומה.

זה עניין של אופי, ולחברי בלר יש אופי קוטרי. הם אוהבים לדבר על כמה היה להם קשה. היה להם קשה כשקיטלגו אותם בתור בריטפופ, היה להם קשה שהיו להם מעריצות בנות 12 (הפעם האחרונה ששמעתי את התלונה הזאת הייתה בסרט התיעודי על אדם הזמר), היה להם קשה כשבעקבות הקרב עם אואזיס הם הפכו מהלהקה הכי אהובה באנגליה ללהקה הכי שנואה באנגליה. לגרהם קוקסון היה הכי קשה, כי הוא שנא פופ ולא הרגיש שלם עם מה שהוא עושה אז הוא הטביע את יגונו בטיפה המרה. קוקסון נהיה אלכוהוליסט, ובסופו של דבר לחבריו לא הייתה ברירה אלא להעיף אותו מהלהקה. שנים אחר כך היה גרהם בחרדות מכך שיפגוש את דיימון. יום אחד הוא ראה אותו בגן החיות בלונדון והתחבא ממנו כל היום.

פה ושם מנסה דיימון אלברן להצביע גם על דברים חיוביים, כמו העובדה שהם היו מהלהקות הראשונות שהביאו את מוסיקת האינדי למיינסטרים או העובדה שהופעות האיחוד שלהם היו מההופעות הטובות ביותר שהם עשו. אבל למרות זאת, כשהוא מדבר על בלר הוא נראה עצוב, והרגע היחיד בסרט כולו שעיניו בורקות מעט הוא כשהוא מזכיר פרויקט מצליח אחר שלו, הגורילאז.

חוץ מהמתופף דייב רוונטרי, שהוא קצת יותר מבוגר, חברי בלר הם היום בני 40-42. הם נראים מצוין. הם עדיין חתיכים, אבל השנים ניכרות עליהם מאוד. אולי בגלל שפעם הם היו סמל הנעורים.

יש להקות שזה לא משנה שהן מזדקנות, כי גם כשהן צעירות הן לא מדיפות ריח נעורים. בלר בניינטיז, לעומת זאת, היו התפרצות של רוח נעורים צעירה, הורמונלית, שובבה וכיפית. גם עכשיו דיימון אלברן קופץ ומשתולל, אבל כשמשווים לצילומי הארכיון מפעם, אותם מראים לנו לאורך הסרט, קשה שלא לשים לב להבדל, להאטה, לאיבוד הגמישות. ואולי מה שחברי הלהקה אומרים בסרט הוא לא באמת כל כך עצוב, אולי השנים שחולפות הן שמשוות לסרט דוק של מלנכוליה. השנים החולפות והקלוז-אפ על פניו של דיימון אלברן פורץ בבכי לא מוסבר על הבמה הריקה, לפני הופעת האיחוד בגלסטנברי.