חטוף תוכן

הדיון סביב שבויי צה"ל הוא נקודה רגישה בישראל, כך שהסערה הציבורית סביב "חטופים" הייתה צפויה מראש. הסדרה מגוללת את סיפור חזרתם ארצה של שלושה חיילי צה"ל, שנחטפו על ידי ארגון טרור לאחר פעולה כושלת בלבנון והיו בשבי במשך 17 שנים, ואמורה לעקוב אחר השתלבותם המחודשת בחברה הישראלית, לאחר שהפכו במשך היעדרותם למיתוס.

עם פרומואים כל כך אגרסיביים לנושא כל כך סוחט רגשות, ההאשמות כלפי הסדרה היו בלתי נמנעות, וסביר להניח שהן נלקחו בחשבון. אנשי "קשת" בוודאי לא הופתעו כשטענו נגדם כי מדובר בחוסר רגישות כלפי משפחות החטופים, ניצול ציני של פרשיות כאובות ומסחור של סמלים לאומיים, אבל הכל נשקל מראש, אולי אפילו כחלק מהמערך השיווקי. יהיה נחרץ מדי לקבוע כי הסדרה נוצרה אך ורק לשם הפרובוקציה, אך ברור כי הדיון הציבורי בנוגע ללגיטימיות שלה היה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לה. במובן הזה "חטופים" נחשבה להצלחה יחצ"נית הרבה לפני שידור הפרק הראשון – בדיוק כפי שקורה לרוב המוצרים של קשת, החל מתוכניות ריאליטי ועד לקומדיות פוליטיות כגון פולישוק.

אך גם אם יש אמת בהאשמות נגד "חטופים", הן לא רלוונטיות במציאות הטלוויזיונית המודרנית. דרמה אמורה לשקף סוג של מציאות, וזו המציאות בישראל. בנוסף, הצופה המשופשף כבר מיצה את הדרמות הסטנדרטיות על משפחות לא מתפקדות, כך שאין פסול ביצירת סדרת דרמה על נושאים מעט מורכבים או טעונים יותר, שהפריזמה שלהם רחבה יותר מהעיסוק האובססיבי במערכות יחסים.

גם הטענה לציניות מוגזמת היא לא הוגנת, כיוון שסרטים על מלחמת לבנון אינם שונים בהרבה. גם כל תוכניות התעודה והתחקירים שנעשים על השבויים מנצלים את הרגישות של נושא השכול, וכך גם הטיפול של תוכניות האקטואליה.

ציניות היא חלק מובנה באופי של הערוצים המסחריים, וראשיהם כבר לא מכחישים את זה. למעשה, אם יש אלמנט מפליא בסיפור הזה, זו העובדה שאנחנו עדיין מופתעים ונסערים מחוסר הרגישות או מהניסיון לייצר עניין דרך טיפול בעניינים עדינים. הלא סערה ציבורית היא מתכון בטוח להצלחה מסחרית, וגם המודעה של משפחת שליט במהלך שידור התוכנית, שמזכירה שבנה הוא חטוף אמיתי, משרתת היטב את יחסי הציבור של "קשת" (ונורא ככל שזה יישמע, גם של המשפחה).

בסופו של דבר, אחרי כל הפרומואים המסקרנים והדיונים הציבוריים, הצופה נשאר עם סדרת טלוויזיה שבועית, עם דמויות ושחקנים והתפתחויות עלילתיות, ועכשיו צריך לשכנע אותו שהבילד-אפ המטורף היה שווה את זה. וזה לא פשוט. ישנם יותר מדי מטענים רגשיים סביב עניין החטופים ושבויי צה"ל, בעיקר בהתחשב בסערה סביב פרשת גלעד שליט, וטיפול חובבני בסוגיה ייתפס כמעליב וכזילות של המקרים שהסעירו את כולנו. נקודת המוצא היא שאי אפשר לדון בנושא כזה בשטחיות, והציפייה היא לסדרה גדולה מהחיים, ל"עמוד האש" של הדרמות. נדמה שהציפיות הבומבסטיות ש"חטופים" יצרה עלולות להתגלות כמכשול הכי גדול שלה.

נושא הסדרה העמיד את יוצריה בפני דילמה בלתי אפשרית. מצד אחד חובה עליהם לטפל בסוגיית החטופים בזהירות, ברגישות ובטאקט, ולא רק מטעמי נימוס וטעם טוב, אלא גם מתוך רגש אחריות לאומית. התקווה היא שדרך הסדרה יועבר מסר חשוב שיבקר את התנהלות התקשורת או התנהלות השלטון, וישקף את התחושות האמיתיות בציבור. מצד שני, חובה עליהם לייצר אירועים דרמטיים קיצוניים כדי למשוך צופים.

מהבחינה הזאת הדרמה הטלוויזיונית בהחלט נמצאת שם, ואכן ניתן לחוש בכל רגע את המטענים הרגשיים. כמה מהסצנות מצליחות לגעת בלב, כמו בן שפוגש לראשונה את אביו שזה עתה שב מהשבי, מציג את עצמו בנימוס ואומר "נעים מאוד", או רעיה שבוחנת את עצמה שוב ושוב במראה לקראת פגישה ראשונה עם בן זוגה אחרי 17 שנה, בחשש שיתאכזב מכמה קמטים על פרצופה.

מנגד, חלק מהעלילה נוטה לקלישאות. הדמות של יעל (עדי עזרוני), למשל, שהוזה ומדמיינת את אחיה לצדה על אף מותו המצער, מתקשה לייצר אמינות. גם דמותה של הבת המתבגרת של אחד השבויים, שנמשכת לגברים מבוגרים כחלק מחסך טראומתי, מסתמנת כצפויה ושטחית. כך מתברר שהיתרון הכי גדול של התוכנית הוא גם החיסרון שלה. הצופה משליך כל סצינה על האירועים המוכרים של רון ארד, גלעד שליט או עסקת ג'יבריל, מזדהה עם התחושות ומתקשה להישאר אדיש, אך זה גם מה שיוצר את האכזבה. המציאות הרבה יותר דרמטית, כואבת וסוחטת דמעות מכל תסריט, ו"חטופים" תמיד תיתפס כחיקוי לא מוצלח.