משה פרץ מצולם על עטיפת אלבומו החדש "מהשמיים" כשהוא חמוש באוזניות בעמדת הדי ג'יי. די מתאים לו בעמדה שממנה הוא קובע את הטון ואת הקצב. הזמר בעל הקול המתוק הצליח להפוך בתוך שלוש שנים למעצב דמותה של המוזיקה המסתלסלת העכשווית והוא לא מתכוון לעצור. אלבומו החדש מחדד את הקו שלו, וגם אם הוא לא ממש מחדש, זה עדיין עובד.
לא סתם מצולם פרץ באווירת קלאברים על רקע שחור. יש בעיבודים של שירי אלבומו החדש חיבור ישיר בין הקצב המעונטז והשירה המסתלסלת לבין מועדוני הסצנה האלקטרונית. זאת הבשורה של "מהשמיים": הפקה מוזיקלית אגרסיבית, כשפרץ מנצל כל הזדמנות להפציץ עם טונים גבוהים, סלסולים וכל מה שרק אפשר כדי לקשט את השירים. יש לו מהסחורה הזאת בשפע. הגרון שלו כמעט בלתי מוגבל, וכשהשיר עצמו הוא טוב מדובר בתוצאה משובחת לאוזניים. כך זה בשירים כמו "אשמור עלייך", "מה קורה איתך" ו"מהשמיים". השיר הטוב ביותר באלבום מגיע בסוף: "תמיד ידעתי" הפצצתי, שמצליח בו זמנית גם לרגש. השיר מתנגן לפי קצב ה"באלאדי" שכל כך מאפיין את משה פרץ ואפילו השירה שלו נשמעת קצת מלוכלכת. תענוג.
כשהשירים פחות טובים, הקישוטים לא מצליחים להסתיר את המגרעות. זה קורה בעיקר בשיר "מושלמת". העיבוד הצעקני של אלי קשת לא העניק לשיר את האקסטרה הדרוש. כך גם רוב השירים השקטים, למעט "שתיים בלילה" המקסים. בכלל, עדיין יש בעיה כלשהי בשירים השקטים של פרץ. הם יותר מדי דביקים, למרות שברור שעבור קהל היעד העיקרי שלהם הטינאייג'ריות מדובר בלהיטים מרסקי לבבות.
בתוך האווירה הקופצנית של האלבום בולט במיוחד השיר "אין כמו בבית". פרץ נותן בו הצצה לבית משפחתו והתיאור הפשוט יחד עם העיבוד החכם של יעקב למאי הפכו את השיר ליצירה באמת נוגעת. חבל שאין עוד שירים מהסוג הזה, שכן פרץ בשלב הזה של הקריירה, כשהוא כבר כוכב יכול להרשות לעצמו טיפה להסתכן. כנראה שהוא עדיין לא מרגיש בטוח.
בסך בכל, "מהשמיים" הוא אלבום פחות טוב מ"אלייך". יש בו לא מעט לעיסה חוזרת של לחנים ושירים ששמענו כבר באלבומים הקודמים. כך, למשל, "לך" מאוד מזכיר את "איך" מהאלבום "אש". אבל בגדול משה פרץ הוא מקור לגאווה: זמר שהוא גם יוצר, מוזיקאי אינטליגנטי שיודע להרגיש את הדופק של הקהל. זאת גדולה, לא יעזור כלום.