הסנדק מת מצחוק

"למה הקולנוע הישראלי תמיד מבאס כל כך?" היתה במשך שנים הטענה הקבועה של הקהל בארץ כלפי התעשייה המקומית. הטרוניה הזו התפרצה מחדש ברגע ש"עג'מי" הפך מהנציג הלאומי לאויב העם, ואז נוצרה ההזדמנות לסגור חשבון עם האופי הקודר שלו ושל התעשייה הכחולה-לבנה כולה. ובאמת, במדינה כיפית ונטולת דאגות כמו שלנו, איך ייתכן שהקולנוענים המקומיים לא טורחים ליצור פאן טהור?

אז הנה, לאחר שנים של דרמות כבדות ראש על השואה ועל הסכסוך, מגיע לאולמות סוף כל סוף סרט ישראלי שמציע בידור נטו, ועוד איזה בידור – 110 דקות של גופות פוטוגניים ואף מעורטלים לעתים ושל אלימות משולחת רסן, ואף שנייה אחת שמצריכה מחשבה. לסרט הזה קוראים "כבוד", ויש איתו רק בעיה אחת: מכל הבחינות, רמת העשייה שלו נמוכה ביותר. אבל גם סרטים גרועים צריך לדעת איך לעשות, וחיים בוזגלו, שהפיק וביים את מותחן הפשע הזה, הוא אמן במלאכה הזו, ממש אד ווד הישראלי.

באופן מוצהר, בוזגלו מקבל השראה דווקא מבמאי אחר – פרנסיס פורד קופולה, ו"כבוד" מתיימר להיות התשובה הישראלית ל"הסנדק". לשם כך, מציג בפנינו קופולה הציוני עלילה פשוטה להפליא. היה היו שתי משפחות פשע – שבט מרציאנו, שאותו מנהיג דון ליאון (זאב רווח), וחמולת ברדוגו, שאותה מנהיג דון עמוס (עמוס לביא).

לכל אחד משני הדונים יש שושלת ארוכה של צאצאים, שליהוקם כה שרירותי עד שנראה כי מבחינה תורשתית, לא יכול להיות שהם קשורים זה בזה (באיזה עולם בדיוק יתאפשר שלירון לבו, רפי אמזלג וחיים זנאתי ייצאו מאותו רחם?). חוסר ההיגיון הגנטי לא מונע מן הגיבורים לגלות נאמנות מוחלטת לביתם ובוז מוחלט לצד השני, וכך יוצא לדרך סכסוך עקוב מדם בין משפחות ברדוגו ומרציאנו. בעימות הזה ישתמש בוזגלו בכל כלי הרג אפשרי, מאקדח ועד מערבל בטון, כדי לחסל אט-אט את הנצים.

מהי בעצם המטרה של הקרב? בוזגלו מאפשר לגיבורים להסביר בכמה הזדמנויות מדוע יצאו למלחמה ומדוע הם מתעקשים להמשיך בה, והם תולים את האשמה במוצאם העדתי. "אנחנו נלחמים כי אצל המרוקאים הכבוד זה הדבר הכי חשוב", אומר עבריין חם מזג אחד. "זה בחיים לא ייפסק, פשוט מפני שאף מרוקאי לא יסכים להיות הראשון שמדבר על סולחה", מוסיף האחר. אמנם הסקטוריאליות תמיד היתה מאפיין בולט של הקולנוע המקומי, אבל "כבוד" גדוש בכמות חריגה של התייחסות ישירה לאופיים ולמנהגיהם של ישראלים ממוצא מרוקאי, והוא עושה להם את מה שעשתה "ג'רזי שור" למשתתפיה האיטלקים-אמריקאים – כלומר, מציג אותם כעדר של פרימיטיבים ואת הקיום שלהם כג'ונגל. הדמויות המרוקאיות גם כמעט ולא זוכות להתחכך בדמויות שמוצאן שונה, ואפילו כשזה קורה, אנו פוגשים סטריאוטיפים גדולים לא פחות – הפרוצה המזרח-אירופאית, האשכנזי הנכלולי (שאותו מגלם עו"ד ששי גז בהופעה תמוהה ביותר – תארו לעצמכם שאלן דרשוביץ' היה מגיח לפתע לסרט של ואן-דאם) והערבי שמבין רק כוח.

אך התחלואים של "כבוד" אינם מסתכמים בממד הגזעני שבו. מה שבולט בסרט הוא שילוב נדיר למדי בין צילום זול, תאורה ביזארית, ליהוק לא סלקטיבי, תסריט גולמי, משחק לא מאוזן וחוסר מוחלט בהפרדה בין עיקר ותפל. כל זה מייצר רצף בלתי פוסק של רגעים הראויים לחברות מיידית בפנתיאון הקאלט העשיר ממילא של הקולנוע הישראלי.

קשה להחליט מהו הרגע הטראשי ביותר ב"כבוד": האם זוהי הופעתו של אורי אברהמי כמפקח משטרה עם שפם מודבק, שנראה כאילו הוא מתודלק בקוקאין ומתנהג בצורה שאין לה שום קשר למקצוע? שמא תצוגת המשחק של איצ'ו אביטל, שמסתובב עם שפם דקיק יותר אך מודבק לא פחות, ומגלם הומו לטנטי ששמו פחימה? אולי דווקא הסצנה שבה משליך זאב רווח פיסות חלה על אלברט אילוז, או הסצינות שבהן שמיל בן ארי, המגלם את אחיו האסיר של דון ברדוגו, מצטט את מקיווואלי במבטא "אותנטי"? ומה עם השנייה שבה מתגלה כי ז'יל בן דוד, הלוא הוא המדובב של מוישה אופניק, מגלם כאן את הקונסליירי של משפחת ברדוגו? ומה בדבר שאגות הבכי של מורן אטיאס או המשגל הפתאומי בין נטלי עטיה ולירון לבו?

לאור כל זה, הנטייה הטבעית היא לשפוך קיתונות של לעג על "כבוד", וכיוון שכל אחד מן המרכיבים בסרט פגום כשלעצמו, זו אכן התגובה כלפיו. אבל ככל שחולף הזמן והעלילה הכה נוחה להבנה של הסרט הולכת ומתפתחת, מתמלא הצופה בהנאה מלאת רגשות אשם: ירוד ונחות ככל שיהיה "כבוד", קשה לזוז מהכיסא בזמן הצפייה.

אמנם בוזגלו אינו מפגין ולו קמצוץ של שאר רוח, אבל הוא יודע איך לספר סיפור ואיך לנצל את המאוויים הנסתרים של הצופים. אולי לא היה ראוי לשגר את סאגת הפשע של בוזגלו לייצג את ישראל בקאן או בטקס האוסקר, אבל כשאידפק בשערי שמים ומלאך ישאל אותי באיזה סרט אני רוצה לצפות בגן עדן, אענה לו כי אני מעדיף לכייף בשארית ימי מול "כבוד" ולא מול "בופור" או "ללכת על המים", למשל.

אין להסיק מכך, חלילה, שהתרבות המקומית צריכה ללכת בעקבות "כבוד". עם זאת, כל תעשיית קולנוע בריאה חייבת שיהיו בה שוליים – שיהיה בה חיים בוזגלו על כל רונית אלקבץ, אלברט אילוז על כל איתי טיראן. הסרטים הטובים הרי חייבים סרטים גרועים שישלימו אותם, גם כדי לתת לנו סיבה להתגעגע לקולנוע יומרני יותר וגם כדי לספק את הצרכים הבסיסים שלנו – אותם צרכים שהאמנות האיכותית לרוב מתעלמת מהם. "כבוד" עושה זאת בלי טיפה של בושה, ובדיוק בגלל זה, למרות הכל, אפשר לכבד אותו.