אחד הדברים המדכדכים ביותר בזיקנה זה המודעות לקיומה ולהשפעותיה. לעתים נדמה כי עדיף לחלות בדמנציה, גם על חשבון הסבל והעוול שנגרם לסביבתך, העיקר לא לחוות את הזיקנה בראש צלול ולזהות בבהירות כיצד הגוף נובל ודועך לנגד עיניך חסרות האונים. המוח פועל במלוא אונו, המחשבה עדיין בהירה והגיונית, הזיכרונות עדיין מהדהדים ומוחשיים, ורק הגוף ממשיך לבגוד, נחלש וגווע, מתפורר לאטו ומתנוון בחוסר שליטה. זוהי כנראה אחת הבעיות שמגדירות את אפרים ומושק'ה, גיבורי הסדרה "נבלות" שעלתה אמש (שלישי) ב-HOT3 המודעות הברורה למצבם. הם רואים את חבריהם נמקים על כיסאות גלגלים, ומזהים כיצד הגברים החסונים מפעם, אותם גיבורי הפלמ"ח של דור המייסדים, הם כיום שברי כלי אומללים שנתונים לחסדיהן של מטפלות פיליפיניות שמכנות אותם בחיבה "סבא'לה". הם זוכרים היטב, אולי טוב מדי, איך רק אתמול רוח נעורים טלטלה את חייהם, ואילו עתה היא אבדה כלא היתה. ההכרה הזאת, הבלתי נסבלת, מעבירה אותם על דעתם.
קשה שלא להזדהות עם הכעס של אפרים ומושק'ה. זה מעבר לסתם נרגנות או מרמור, זה זעם אמיתי. רק לפני 60 שנה הם נלחמו על דמותה ועל זהותה של המדינה והקדישו לה את חייהם, שכבו שעות פצועים זה לצד זה בשדה הקרב וראו את גוויות חבריהם נאכלות על ידי ציפורי טרף, ואילו עתה הם יושבים אנמיים וחסרי אונים בבית הקפה, "כמו דגים באקווריום" כהגדרתם, ומזהים כיצד הדור הצעיר חולף על פניהם בהתעלמות מתריסה. "נבלות, מנוולים, פישרים קטנים", הם רוטנים בזעם למראה הנערים המקועקעים וחסרי המוסר, וקשה שלא להסכים איתם. הלא גם אני חש לא פעם את אותן תחושות, ואני רק בעשור הרביעי לחיי. התחושה היא שהמעבר מבהייה מתסכלת ללקיחת העניינים לידיים הוא לא רק טבעי אלא מתבקש ואף בלתי נמנע.
אט אט הם מתחילים לרצוח את הנבלות, במסע הרג מסחרר שמותיר את הצופה נסער ומבולבל ומעמיד בפניו את הדילמות המוסריות המוכרות מז'אנר "לקיחת החוק לידיים". כמו תמיד במסעות הללו, גם הפעם הגבולות נחצים והגיבורים נסחפים בחוסר שליטה, עם המתח המוכר של הצופה שנע בין ההזדהות עם המעשים לבין הסלידה מהם. מצד אחד האירועים נוטים לקיצוניות אלימה ולעוינות לא לגיטימית וגובים את חייהם של קורבנות חפים מפשע, אך מצד שני עדיין קל וטבעי להיסחף אחר התחושות. כשהשכנים הצעירים בבניין של אפרים מתעקשים לחגוג בקולי קולות את יום העצמאות ("ה-4 ביולי היום", אומרת השכנה), אין דבר הולם יותר מאשר לתלוש לאחד החוגגים את הנזם יחד עם חצי אף. וכשמקל הליכה מרוצץ את ראשו של פרחח חסר נימוס, לפתע זה לא נראה אלים אלא בעיקר צדק פואטי.
נחמד להיזכר ולהיווכח שמתחת לכל גוף מתבלה מסתתר עבר מורכב ונעורים משובבים. לרגעים אנו מתמוגגים לראות את השניים מוכיחים זאת בנאמנות, כשהם מנצלים את כישוריהם כלוחמים מיומנים על מנת להשלים את נקמתם הקטנה בחלאות ובנבלות. אי אפשר גם שלא להיעלב כשהשניים יושבים סמוך לאחת מזירות הרצח, והשוטרים אפילו לא מעלים בדעתם לחשוד בצמד הישישים. "אנחנו שקופים", מסכם בתסכול ובפשטות מושק'ה, בניסיון לתת משמעות ולגיטימציה להתפרעותו.
"נבלות" פועלת בשלושה מישורים מקבילים: חייהם הנוכחיים של אפרים ומושק'ה (המגולמים על ידי יוסי פולק ויהורם גאון), הפלאשבקים לצעירותם בשנות ה-40 ולחייהם בתקופת הפלמ"ח (כאן הם מגולמים בהצלחה ובאמינות על ידי עוז זהבי ומיכאל מושונוב), וחקירתה של דינה את חייה ומותה של אמה תמרה, האהובה של הצמד מהעבר חקירה שמציפה מתחים ישנים ומעלה את הסוד הגדול המאיים על החברות הוותיקה של שני הגיבורים. פה אמנם טמון החלק הפחות זורם בסדרה, עם התפתחות מייגעת מדי של האירועים, אך גם זו לא גורעת מההנאה.
בעוד קול הבס של פולק, המספר, מצליח לחדור לקרביים, סצינות העבר הן אלו שמעניקות את הערך המוסף ל"נבלות". התפאורה המושקעת, המדויקת והאמינה זורקת אותך לתקופה כביכול תמימה ומלאה באידיאליזם, אך במקביל היא מצליחה לחשוף אמת מורכבת יותר. עם כל הכבוד לחברות האמיצה ולאידיאלים הנשגבים להם מתיימרים צמד הגיבורים, גם הם לקו באמות מוסר מפוקפקות, גם הם נהגו לעתים בחוסר הגינות, גם הם טשטשו את הגבולות הלגיטימיים. אין מדובר בצדיקים גמורים שאיבדו את הרסן, כי אם בדמויות אנושיות ומורכבות, שגם בעבר, בתקופה מלאת האידיאלים, חיפשו את האיזון. בסופו של דבר גם הם מודים ש"הדבר היחיד שנותר לנו מ-48, זו החברות".
אי אפשר גם להתעלם מהתזמון של שידור הסדרה, מוצאי יום העצמאות. בין חידון התנ"ך לתרבות המנגלים, בין סרטי המורשת למסיבות הטראנס, גם המדינה הפסיכית הזו שכמו אפרים ומושק'ה איבדה את דרכה עדיין מחפשת בצורה נואשת את האיזון הנכון. במובן הזה "נבלות", שמבוססת על ספרו של יורם קניוק "עיטים ונבלות" מ-1977, רלוונטית ל-77, ל-48 ולהיום במידה זהה.