אל תשאלו

את ערב יום הולדתו ה-70 שחל במוצאי שבת חגג אל פצ'ינו בשידור הבכורה של "You Don't Know Jack", סרט טלוויזיה תוצרת HBO שבו הוא מגלם את אשף המתות החסד, ד"ר ג'ק קבורקיאן. נכון, הדרמות של רשת הכבלים מתאפיינות באיכות יוצאת דופן, והתפקיד שהוטל על כתפיו של פצ'ינו אכן תובעני ומרתק, ובכל זאת - אי אפשר שלא לתהות מדוע נאלץ מי שהיה אחד הכוכבים הגדולים של המסך הגדול לבלות את המועד החגיגי דווקא על גבי המסך הקטן. התשובה לשאלה הזו חושפת סיפור עגום של דור שלם.

הדור הזה בא לאוויר העולם ב-1967, השנה שבה נולדה הוליווד מחדש והפכה למחוברת הרבה יותר למציאות האמריקאית, שהיתה לא פשוטה בארצות הברית של אותם ימים. השינוי הזה בא לידי ביטוי גם בזהות הכוכבים הצעירים שלוהקו לתפקידים הראשיים – לא עוד יפיופים סטייל ג'יימס דין או מרלון ברנדו (הצעיר), אלא שחקנים שנראו כאחד האדם, ולפעמים אף מכוערים יותר, והתאפיינו בעיקר באופי חזק ובפרצוף זועם או אובד דרך. הראשון מבין השחקנים הללו היה דסטין הופמן, שהועדף על פניו של רוברט רדפורד לתפקיד הראשי ב"הבוגר", ובכך סלל את הדרך גם לפצ'ינו.

פאצ'ינו, שהתפרסם באופן חריג לזמנו חרף מוצאו האיטלקי, פרץ ב-1971, השנה שבה כיכב בדרמה המחוספסת של העילוי הצעיר ג'רי שצברג, "פאניקה בפארק הסמים". שנתיים לאחר מכן הופיע פאצ'ינו בסרט נוסף ונוקב לא פחות של שצברג, "הדחליל". שצברג, כמו רוב הקולנוענים שהחלו את דרכם באותה תקופה, נעלם כבר בתחילת שנות השמונים. פאצ'ינו, בדומה לרוב השחקנים שעשו את צעדיהם הראשונים באותם ימים, השכיל להחזיק מעמד קצת יותר מכך.

קודם כל, היה את "הסנדק". שני הפרקים הראשונים בסאגת המאפיה של פרנסיס פורד קופולה סידרו לו ב-1972 וב-1974 את תפקידו הגדול ביותר, ואולי בעצם אחד התפקידים הכי גדולים שהיו אי פעם לאיזשהו שחקן אמריקאי – דמותו של מייקל קורליאונה. אחרי "הסנדק" התכבד פצ'ינו בכמה תפקידים נוספים, שהיו מלאים באתגר אמנותי אך גם במחויבות חברתית – הוא נלחם למען החוק ב"סרפיקו" ו"בצדק לכל", ונאבק למען הצדק גם ב"אחר צהריים של פורענות". בסרט זה, כמו גם בסדרת "הסנדק", שיתף פצ'ינו פעולה עם ג'ון קאזאל, שמת מסרטן ב-1978 ובכך סימן את תחילת הקץ הטרגי של כוכבי התקופה.

פצ'ינו נשאר בחיים, אבל כבר לא היה צורך בסחורה שהציע. החברה האמריקאית כולה, בתגובת נגד למהפכנות של שנות ה-70, התמכרה לשמרנות של רונלד רייגן ושל ביל קוסבי. הוליווד בפרט, בעקבות כישלונות כלכליים הרסניים של כמה סרטים אישיים ושאפתניים וההצלחות המפלצתיות של "מלתעות" של ו"מלחמת הכוכבים", התמכרה לזרם המזומנים של שוברי הקופות. פצ'ינו, דה-נירו ובני דורם לא התאימו לסרטים סטייל "השוטר מבברלי הילס", ולפחות באותה תקופה גם לא היו מעוניינים לעשות זאת. הם גם היו זקנים מכדי לפנות לקהל החדש שנהר לראות את ג'ון יוז ואת טום קרוז, ומכיוון שבשנות השמונים לא היה בארצות הברית קולנוע עצמאי אמיתי, לא הצליחו הנפילים הללו למצוא את עצמם.

בהתאם לזאת, בין 1980 ל-1989 כיכב פצ'ינו בארבעה סרטים בלבד. שלושה מהם, "Cruising", "!Author!, Author" ו"Revolution", היו כישלונות קולוסאליים, ורק אחד מהם, "פני צלקת", הזכיר לקולנוע האמריקאי מה הוא הפסיד.

אבל הוליווד התעוררה לחיים רק שש שנים לאחר "פני צלקת", ב-1989. באותה שנה הגיע לאקרנים "סקס, שקרים ווידיאו טייפ", הסרט שהיה לשנות התשעים מה ש"הבוגר" היה לשנות השבעים. צמיחתו של דור ה-X, המיאוס של הקהל בקפיטליזם האייטיזי, פריחתם של פסטיבל סאנדנס ושל חברות הפצה עצמאיות כמו מיראמקס, העלייה של קלינטון והשגשוג של דור קולנוענים צעיר איפשרו לתעשיית הקולנוע האמריקאית להיוולד מחדש פעם נוספת, ובמרכז ההתעוררות הזו עמד עניין מחודש בדמויות בשר ודם.

כתוצאה מכך, גם פצ'ינו חזר למרכז העניינים, שהרי מי התאים יותר ממנו לגלם דמויות שכאילו נתלשו מהמציאות, כפי שעשה מסוף שנות השמונים והלאה ב"ים של אהבה", "פרנקי וג'וני", "גלנגרי גלן רוס", ו"דרכו של קרליטו". הדברים אמורים גם לגבי עמיתו משכבר הימים, רוברט דה-נירו, שאותו פגש פאצ'ינו ב"היט". ההבדל הוא שפצ'ינו גם הרוויח אוסקר מהשיבה לתחייה – זה קרה ב-1993, ואף שהפסלון המוזהב הוענק לו רשמית על הופעתו ב"ניחוח אשה", כולם ידעו כי מדובר למעשה בפיצוי על כך שבזמנו לא קיבל את האוסקר על הופעותיו ב"הסנדק".

כלומר, זה היה בעצם פרס על מפעל חיים, מה שסימל יותר מכל את היחס של הוליווד לפצ'ינו באותן שנים. שיבתו למרכז הבמה לא היתה קאמבק אמיתי, שכן אף אחד מתפקידיו בשנות התשעים לא היה בסדר הגודל של "הסנדק" ואפילו לא של "פני צלקת", והאמת היא שגם אף אחד מן הקולנוענים או השחקנים בני דורו לא זכו לשחזר את הישגיהם, אם בכלל עדיין היו בתמונה. הקולנוע האמריקאי נהנה מתנופה אדירה בשנות התשעים, והוא עשה זאת הודות לבמאים ולשחקנים שהחלו אז את דרכם, מקוונטין טרנטינו ועד ג'ורג' קלוני. כל אלה נזקקו לאגדות של שנות השבעים אך ורק כמקורות השראה או כלים משלימים.

חמור מכך, בסוף העשור שוב התהפך הגלגל והשליך את פצ'ינו לשולי התעשייה. ההופעה המכובדת האחרונה שלו היתה ב-1999, וגם אז היה מדובר בתפקיד משני ב"המקור". בעשור שלאחר מכן הגיעה שורה ארוכה של תפקידים תמוהים בסרטים שעצם קיומם היה חסר פשר, ובהם "Gigli", "People I Know" ו"Two for the Money". ב-2007 בחר סטיבן סודרברג, מאבירי הקולנוע האמריקאי החדש, להעניק לפצ'ינו כאות של כבוד הופעת אורח ב"אושן 13", אבל גם זה היה קוריוז ולא תצוגת משחק אמיתית, ובכל מקרה הסרט לא הצליח במיוחד.

כך או כך, על האתנחתא המכובדת יחסית הזו פיצה פצ'ינו מיידית בשתי נקודות השפל הגרועות בקריירה שלו: "88 דקות" ו"רצח מוצדק". שני המותחנים הגיעו מבית היוצר של חברת ההפקה של הישראלים אבי לרנר ודני דימברוט, המתמחה בסרטים סוג ב', ואת שניהם ביים ג'ון אבנט, אך ב"רצח מוצדק" היה ייחוד: פצ'ינו התאחד בו עם דה-נירו, במהלך שהיה כמעט אירוני מכדי להיות אמיתי. כך, קיבלנו תמונת מראה מושלמת של התהליך ההיסטורי: ב-1974 כיכבו השניים ב"הסנדק 2", ב-2009 הם עשו זאת ב"רצח מוצדק", וזה כל הסיפור.

אבל איך יכול להיות שכזה הוא הסיפור? מילא שפצ'ינו לא משחזר את ימי התהילה שלו, אבל מדוע הוא ושכמותו מבזים את עצמם כך? איך קרה שפאצ'ינו מככב מזה שנים בסרטי קסטות, דה-נירו ודסטין הופמן מבלים יחדיו בסדרת הבורקס "פגוש את ההורים", ושחקני עבר ברמתם של ג'יימס קאן, פיטר פונדה, ברט ריינולדס ודניס הופר (בימים שלפני הסרטן הכרוני) נדחקים להפקות קיקיוניות עוד יותר?

קודם כל, טבעו הוויזואלי של הקולנוע אינו מקבל בסבר פנים יפות גברים מקשישים, והדבר נכון פי כמה לתרבות האמריקאית העכשווית בכלל ולקולנוע של ימים אלה בפרט. אין זה פלא שאחד התפקידים הקולנועיים ההגונים היחידים של שחקן בגיל העמידה בשנים האחרונות – טומי לי ג'ונס בן ה-61 - היה דווקא בסרט ששמו (במקור) "לא ארץ לזקנים".

נוסף על כך, מעמד הכוכבים ההוליוודי סבל מצניחה טוטאלית בסוף העשור האחרון, ואם בקושי יש בתעשייה מקום לדנזל וושינגטון ולג'וליה רוברטס, אז בטח שלשחקנים מבוגרים יותר יהיה קשה להסתדר בה. ג'ין הקמן הבין זאת כבר ב-2004, פרש מהמקצוע והלך להסתגר בחווה שלו. קלינט איסטווד הפנים זאת קצת מאוחר יותר והודיע ב-2009 כי "גראן טורינו" יהיה התפקיד האחרון שלו.

אבל למרות כל זה, האשם העיקרי במצב הוא פאצ'ינו עצמו: לאורך עשר השנים האחרונות, הוא יכול היה לחפש תסריטים מעניינים של יוצרים מתחילים ולהציע את שירותיו כשחקן ואולי אף כמפיק, אבל פצ'ינו העדיף דווקא לבזבז את זמנו על "88 דקות" ודומיהם. יש כאלה שאומרים שהוא עשה זאת מפני שהיה זקוק לצ'קים שמנים בכל מחיר כדי לממן את חייו הנהנתניים, לכסות חובות, לדאוג לעתיד הצאצאים וכדומה, ויש כאלה שאומרים כי נהג כך סתם מתוך נוחות, עצלות או שביזות.

כך או כך, אולי דווקא הופעתו של פצ'ינו בסרט על המתות חסד תוציא לדרך את התהליך שימנע מן הקריירה שלו גורל דומה. יכול להיות שהתהליך הזה ידרוש ממנו לוותר על כסף רב, יכול להיות שהוא ייאלץ אותו לקחת את ההימור הנועז בחייו ויש סיכוי שהוא אף יכריח אותו לכתוב ולביים את הדמות הזו במו ידיו, אבל בעשר השנים שמחכות לפצ'ינו עד יום הולדתו ה-80, הוא עוד יכול למצוא לעצמו את תפקיד חייו.