צביקה הדר פותח עונה חדשה של "כוכב נולד" ומצהיר ש"אנחנו מחפשים את הכוכב הבא", והקהל בבית לא מבין על מה לעזאזל הוא מדבר. איזה כוכבים? הוא מתכוון לג'קו? למעודה? או אולי לזוכה האחרונה, זו עם החיוך החמוד שאף אחד לא זוכר את שמה? האם הוא מתכוון לעשרות הילדים שהודחו במהלך השנים בשלבים המוקדמים ולקו בדיכאונות קשים כשהתחוור להם הפער בין ההבטחות לבין המציאות? האם בעונה השמינית של התוכנית לא הגיע הזמן להפסיק עם היומרות הפומפוזיות ולומר את האמת? מה כבר היה קורה לו צביקה הדר היה פותח את התוכנית ואומר "אנחנו מציעים לכם תחרות טלוויזיונית חביבה עם הבלחות מהנות ושמאלץ ממוקצע, אך המקסימום שהיא מסוגלת להוציא זה ידוענים לרגע וסלבריטאי אינסטנט, וכמה סיפורים אנושיים קטנים ומרגשים, וזה בסדר, גם אנחנו וגם אתם חיים עם זה בשלום"? זו כבר העונה השמינית, למען השם, אנחנו יודעים במה מדובר, אין טעם להתהדר בכתרי שווא. הרי אף אחד לא יתפלא אם למרות הבעיות המוכרות, גם השנה "כוכב נולד" תככב בטבלאות הרייטינג. זו לפרקים אכן תוכנית בידורית מהנה, אך היומרות למצוא כוכבים הן מוגזמות, לא מציאותיות ובוודאי שלא רלוונטיות.
אין טעם להמשיך לדוש בהשפעה של "כוכב נולד" על המוזיקה הישראלית. זה מאוס ומשעמם, ורלוונטי כמו התלונות על גלגלצ. נדמה שגם המוזיקאים הצעירים למדו את הלקח והם מבינים שמכאן לא תגיע הישועה ומעדיפים להתמקד בחדרי החזרות ובמועדוני ההופעות הקטנים. ובאשר לאלפי הצעירים והצעירות שעדיין עומדים בתורים הארוכים לאודישנים ומספרים למצלמות עד כמה הם אוהבים לשיר גם הם מודעים למגבלות הז'אנר ומודים בפה מלא כי החלום שלהם זה "להיות סופרסטאר", ולא זמרים. הם כמובן מלאי תקוות ואמונה, ומתעלמים מהעובדה שכבר שנים ארוכות שהתוכנית לא מצליחה להצמיח לא כוכבים ולא מוזיקאים, אך בעוד ניתן רק לרחם על קורבנות התרבות שחולמים להיות הרוני דלומי הבאה המרמור האמיתי הוא כלפי צביקה הדר וחבורתו הצינית, שממשיכים לקדש את המטרה הזו ולשווק את הבלוף.
אך הכלבים נובחים והשיירה דוהרת, והמכונה המשומנת של קשת ממשיכה לעבוד במקצועיות ובמיומנות. שלב האודישנים הוא ללא ספק החלק הכי מהנה של העונה (ואולי היחיד), ולפרקים אף מהווה מעין מסמך סוציולוגי נדיר, שמציג גם מגוון מייצג של האוכלוסייה אך במקביל גם אוסף מוזר של טיפוסים מפתיעים. חלק מהמתמודדים ביישנים וחינניים, חלקם מלאי ביטחון ללא סיבה, חלקם חסרי כישרון ונטולי מודעות עצמית, אך רובם ככולם מאמינים באמת ובתמים שהם זמרים מחוננים ואינדיבידואלים נדירים. אמנם החיבה שלהם למוזיקה רחוקה מהתמימות שאפיינה את העונה הראשונה והבלתי נשכחת, אך היא עדיין מלאת חן. קשה להבין את השמחה שלהם כשהם מתבשרים כי בסך הכל עברו את השלב הראשון, והם בין ה-100 שייכנסו ל"מחנה האימונים" שממנו ייבחרו רק 20 שמתוכם אולי רק אחד ייחקק בתודעה, אך הם עדיין מתמוגגים מרגעי התהילה הנדירים, בידיעה שהאנונימיות היא סבל ועוול שאינו מתקבל על הדעת.
כפי שנאמר לא פעם בהקשר של "כוכב נולד", מאגר הכישרונות בישראל הקטנה הוא די מוגבל, ומאחר שמסתמן כי המוזיקאים האיכותיים מעדיפים לנסות לפרוץ בלי הצל המעיק של התוכנית, אנחנו נותרים עם סחורה די בינונית, ולא בפעם הראשונה. אמנם מוקדם להספיד, אך לפחות לפי הפרק הראשון, בינתיים לא מסתמנים איזשהם מועמדים פוטנציאליים שיוכלו למלא את הנעליים של נינט, סקעת או שירי מימון. מקסימום המיכאל קירקילן הבא. הבעיה של "כוכב נולד" תחל כשהאודישנים ייגמרו, והתוכנית תיוותר עם 20 משתתפים חסרי מעוף ותיאלץ להתבסס על קסמם של צוות השופטים. בשלב הזה חברי הפאנל כבר משופשפים ומקצועיים, ויודעים לעשות למצלמה את הפרצוף המופתע לנוכח הנבחן המוזר או לשלוף את הדמעה הנרגשת ברגע הנכון, אך גם בשורותיהם השחיקה מורגשת והמיחזור הוא בלתי נמנע. אמנם פבלו רוזנברג מסתמן כחידוש מרענן על חשבון המאסטרו העילג, אבל מרגול תמשיך להיות בלתי נסבלת עם עממיותה המאולצת, צדי ימשיך להשתמש באוצר מילים מוגבל ולחפש את "המשהו המרגש" ואת "הצבע בקול", אוחובסקי ימשיך להיות מרושע ולהתמוגג מכל רגע, וצביקה הדר ימשיך לנהל את החבורה בממלכתיות לא אמינה ולהזכיר לעם ישראל את הדבר החשוב מכל: הקווים עדיין פתוחים.