הבשורה על פי שו?: ראיון עם ג'יימי סטיוארט, סולן Xiu Xiu

עם אלבום בשם "Dear God, I Hate Myself" קשה לטעות באווירה שעוטה את ההרכב Xiu Xiu (את השם מבטאים "שו? שו?"), שיגיע לישראל בשבוע הבא לשתי הופעות (19 במאי בצוללת הצהובה בירושלים, 20 במאי בלבונטין 7 בת"א). כבר שבעה אלבומים שלהקת האינדי האמריקאית הוותיקה עסוקה בלרסק שירי פופ לחתיכות קטנות ומדוכאות עד אימה ועל זה האחרון, שהוזכר לעיל, אומר במפגיע ג'יימי סטיוארט, מנהיג ההרכב, כי ניסה ליצור אלבום פופ – אבל של שו שו.

"תמיד היינו בעד שירים נגישים", הוא מסביר בשיחה עם וואלה! תרבות לקראת ההופעות בישראל, "אבל איכשהו תמיד הלב שלנו נטה למקומות הקשים, אולי בגלל השירים והאופי שלהם. אני חושב שמה ששונה כאן הוא שניסינו להתנסות בלהיות להקת פופ במקום להתנסות בלהיות ניסיוניים. תמיד הערצנו למעשה מוזיקת פופ".

"תראה, גם אני לא ממש מבין את עצמי. עכשיו למשל, אני מנסה לברר איפה באמת הלב שלי נמצא ואני חוזר לאיזה אלבום ישן משנות ה-50, ואם זה יימשך ככה – כנראה שהאלבום הבא יהיה אלבום פיפטיז. זה בטח יהיה יותר שמח מכל האייטיז המדכא שעשינו עד עכשיו".

אלא שהדיכאון הזה הוא סטיוארט וסטיוארט הוא שו שו – לרע וליותר רע. בגיל 38, 24 שעות אחרי שחזר לראשונה בחייו מהופעה בקוריאה, סטיוארט מסוגל לחיות את האבדנות התהומית שמאפיינת את השירה ההיסטרית שלו תוך כדי שהוא מספר בדיחה – לרוב על עצמו. לכן המוזיקה של שו שו, כפי שמתגלה בסטיוארט עצמו, היא הדבר המדכא ביותר אך גם המזכך ביותר שאפשר להציע למאזינים עם סבלנות, אוזניים פתוחות, לב שבור ואלרגיה לחוסר כנות.

"'אלוהים היקר, אני שונא את עצמי' זה הדבר הכי אמיתי שאני יכול לכתוב ולמעשה הדבר היחיד", מסביר סטיוארט את האג'נדה. "כשרק הקמנו את הלהקה, ישבנו ודיברנו על שירים של להקות אחרות לעומת החיים שלנו. החלטנו אז, וזה פחות או יותר הדבר היחיד שנשאר מאז, שנכתוב רק שירים על דברים שאנחנו מרגישים באמת. אם לא זה, אין טעם במוזיקה".

"אני נשמע קצת כמו אידיוט, אבל בגלל שיש לי הזדמנות לנגן, אני משתמש במוזיקה כדי להגיד שאני שונא את עצמי. יש לי המון רגשות שליליים והלהקה היא הזדמנות לטפל בהם וזה כבר משהו שלא היה לי לפני המוזיקה, כך שאני אסיר תודה לאמנות".

"כן, ככל שאני עושה את זה יותר, ככה אני מרגיש גרוע יותר".

"תראה, יש לי המון מחשבות על פרישה והשנה במיוחד חשבתי על זה המון. כשאני משתגע, עצוב, אני חושב לעצמי 'אלוהים, אני פאקינג לא יכול יותר' ואז אני חושב להפסיק לנגן ופתאום כואב לי פיזית, כאבי תופת. אני שואל את אלוהים, 'האם אני צריך להמשיך עם זה' ואני לא מקבל ממש תשובות ברורות. ואז הגוף שלי כואב ואני חושב – הו,זו תשובה. כנראה שזה יותר נורא להפסיק מאשר לא להפסיק".

"אני לא מסוגל לקרוא ביקורות, אני חסר ביטחון בצורה מחרידה כשזה מגיע לשם".

" אני באמת מקווה שאתה צודק. לצערי, נפלתי פעם באופן פתטי על ביקורת נוראית ופשוט לא יכולתי לסבול את עצמי במשך ימים".

כל הזמן הזה שסטיוארט יורה בעצמו חיצים, הוא למעשה צוחק בקול רם – צחוק של השלמה של אדם שחוסר הביטחון שלו הוא האפשרות היחידה שלו להגשים את אהבתו הגדולה למוזיקה, כלומר לחוות אושר שתמיד קשור באומללות. כשמאזינים לשו שו לעומק, מזהים בקלות את המשוואה הזו, שהיא למעשה משוואה שלא מעט אנשים חווים בחייהם, בין אם מדובר במערכת יחסים הרסנית, מקום עבודה קטלני או סתם דיכאון מודרני קלאסי.

לכן, לא מפתיע שסטיוארט מספר שבהופעה לפני זמן מה ניסה מעריץ להכותו עם את חפירה, כי כשהאהבה שלך ללהקה מבוססת על קוקטייל של רגשות חזקים מדי, לא אחת התוצאה היא כאוס.

"לפעמים אני מפחד ממעריצים שלנו שבאים אליי ומספרים לי על דברים שמופיעים בשירים וקרו להם", מפרט סטיוארט. "זו אחריות עצומה ואני לא יכול לקחת אותה על עצמי, כי בקושי על עצמי אני יכול לקחת אחריות. אז כשהם פונים אליי, אני מבהיר להם שהחיים למעשה בסדר גמור ושאפשר להתמודד עם הדברים האלו, כמו שאני מתמודד".

"תמיד אנחנו מוכרים לעצמנו את האשליה שבכל אלבום הצלחנו למכור יותר. גם זה לא ממש נכון, אבל אי אפשר שלא לחשוב על זה, למרות שלדעתי – זה ממש לא בידיים שלנו. לפעמים גם מזה אני משתגע".

"לצערי, אני כרגע מתנסה בכדורים, שזה רעיון נורא בעיניי, כך שאני חושב לחזור לשתייה. קל יותר לשלוט בהרגל הזה. מינימום מאמץ, מקסימום אפקט".

"בשנים האחרונות הנסיעות מאד קשות לנו, אז אנחנו מתנהגים די יפה, כי אנחנו רוצים להגיע רעננים. פעם היינו הרבה יותר משוגעים".

"היינו שותים כמו משוגעים, שוברים טלוויזיות, אתה יודע – כל האתוס. אבל צריך לומר את האמת – כשהתנהגנו ככה, הופענו חרא והקהל ראה את זה בשניות. היום אנחנו משקיעים בלהיות פסיכים בהופעה".