טוריו של סייד קשוע במוסף הארץ, מההנאות הנדירות שניתן למצוא במוספי סוף השבוע, מקדמים את הדו קיום בישראל הרבה יותר מאשר כל יוזמת שלום פוליטית. אין מדובר בטקסטים פומפוזיים שמתיימרים לנתח את מצב הערבים בישראל ולא במאמרים מאומצים ומנומקים שמנסים בכוח לחשוף בפני היהודים את עוולות הכיבוש. מדובר בטור אישי וצנוע על אדם קטן ובעיותיו הקטנות. קשוע אמנם דן בקשיי הזהות של המיעוט הערבי ובניסיונו להשתלב בחברה, אך עיקר כתיבתו מתמקדת בסוגיות צנועות ופשוטות שמאפיינות כל אדם באשר הוא, אדם נורמטיבי שמנסה לקיים אורח חיים שפוי בסביבה מטורפת. קשה לדמיין בתקשורת הישראלית ייצוג שליו ואנושי יותר לערבי מאשר קשוע בטוריו בסוף השבוע. קשה לדמיין דמות ערבית שנפתחת בכזו ישירות אל הקורא הישראלי ומצליחה לגרור אמפתיה והזדהות בכזו טבעיות.
את הבעיות והקשיים של חייו של ערבי-ישראלי מתאר לנו קשוע בצורה הומוריסטית ושובת לב. גם אם יש בו תרעומת, היא לרוב עצורה. גם כשיש לו ביקורת, היא נשמעת בדרך עקיפה. הוא לא מיליטריסטי, בוודאי שלא אלים. הוא לא מתעלם מהעוול או מהקיפוח והאפליה, הוא עדיין מתאר את הסיוט שבבדיקות הביטחוניות בנתב"ג או את המבטים החושדים בכניסה לקניון. אך הכל נאמר בחן גדול ובהשלמה עם המצב. הוא כל כך נוירוטי וחרדתי, שלפעמים נוצר הרושם שהבעיות הן פרי מוחו הקודח ולא חלק מהמציאות. כמובן שהדרך החביבה והחיננית שבה הוא מתאר את הדברים היא חלק מהאירוניה ומהציניות שמאפיינות את כתיבתו, אך עדיין, למרות המסרים החבויים והברורים כאחד, קשוע יוצר את התחושה שהוא לא רק מזדהה עם היהודים, הוא אף לא מאמין כמה טרגית העובדה שהוא נולד ערבי. הרצון הגדול שלו להשתלב בחברה הישראלית, יחד עם ההשלמה שלו עם גורלו המר, הם מה שהופכים אותו למה שמכונה בעגה הישראלית-יהודית ל"ערבי טוב".
ניסיון העבר הוכיח שזו הדרך היחידה להיכנס לקונצנזוס היהודי. רק אחרי שהובהר לנו שהוא "ערבי טוב", רק אחרי שהוסר כל ספק שהוא מכיר בעליונותנו ומשתוקק להיות חלק מאיתנו, רק אז הותר לו להשתלב בפריים טיים. קשה לישראלים לשמוע מסרים ביקורתיים בצורה ישירה כפי שעשו מוחמד בכרי או ג'וליאנו מר, שלא לומר אחמד טיבי או אויבת הציונות החדשה חנין זועבי.
הדרך היחידה שבה ניתן להעביר עלינו ביקורת היא בצורה עקיפה, דרך הומור. וכך גם "עבודה ערבית", הסדרה שכתב קשוע ושעלתה אמש (שבת) בערוץ 2 לעונתה השנייה, היא לא יותר מעוד קומדיה.
קשוע נאלץ להתאים את ההומור הדק שלו למגבלות הז'אנר. הדמויות ב"עבודה ערבית" הפכו לקריקטורות. גם הערבים וגם היהודים בסדרה מיוצגים בצורה די שטחית, כפי שהז'אנר דורש. בין אם מדובר באביו הלוחמני או בשכן השמאלני, כולם מוצגים בצורה נלעגת. כולם קורבנות של קומדיית מצבים, כולם קלישאות, כולם מגשימים את הסטיגמות ואת הסטריאוטיפים בצורה קיצונית. אמנם הסיטואציות לקוחות מהמציאות הישראלית המורכבת ולכן יש בהן מרכיב אמין, אך עדיין קיים פער גדול בין טוריו הצנועים והאותנטיים של קשוע במוסף הארץ לבין 30 הדקות של הבדיחות והצחוקים שהוא מגיש לנו בין עדי אשכנזי לעמנואל רוזן.
ההבדל המהותי הוא כמובן באכסניה. הדרישות בהארץ שונות לחלוטין מהדרישות בפריים טיים של ערוץ 2, ומה שקשוע מצליח לבטא בכישרון גדול בכתיבתו הפשוטה בעיתון, מקבל פרשנות שונה בלב המיינסטרים היהודי. הפער העיקרי טמון במינון של האלמנטים הקומיים. קשוע אמנם מנסה לגעת בנושאים טעונים ב"עבודה ערבית", אך מאפייני הז'אנר כופים עליו להקצין את הסיטואציות. המטרה היא כמובן להקל על הצופה של ערוץ 2, זה שאינו מעוניין להתמודד עם מטענים כבדים, וגם אם התוצאה היא לפרקים מצחיקה - בסופו של תהליך האמינות נפגמת, הסאטירה מתפוגגת, הקסם של קשוע נעלם, ומהפוטנציאל הגדול נותר רק עוד סיטקום.
בעונה הקודמת רבים מערביי ישראל האשימו את קשוע בבגידה, בהתרפסות ובהצגה שבלונית של אנשי המגזר. היהודים, מנגד, המשיכו לראות בו "ערבי טוב" ותו לא. כך, הדו קיום, אותו מושג ערטילאי וחמקמק, ממשיך להיראות כמו בדיחה. עבור קשוע, שנאלץ להתהלך על חבל דק, קומדיית מצבים רגילה למדי היתה כנראה פתרון בלתי נמנע.